לפני ארבע שנים פחות כמה חודשים רון דרמון עשה היסטוריה והפך לטריאתלט הישראלי הראשון שהבטיח את מקומו במשחקים האולימפיים. ההישג היה בעצם ההעפלה שלו ודרמון עמד בציפיות גם בתחרות בריו כשסיים במקום מכובד מאוד באמצע, 26 מבין 50 מסיימים.
הפך לטריאתלט הישראלי המוביל לאחר פרישתו של רון דרמון | צילום: יוסי רובננקו
עוד כתבות בנושא
רן שגיב מאמין שאפשר לבנות על מדליה בפריס 2024
גל רובננקו: "צריך המון סבלנות בטריאתלון, זה ענף מדהים"
רועי זוארץ: "אי אפשר להתחרות ככה שנתיים מבלי להאמין"
כמי שהפך לטריאתלט הישראלי המוביל לאחר פרישתו של דרמון, הציפיות משחר שגיב הן יותר גדולות באופן טבעי. למען האמת, כבר בתחרות מסבב גביע העולם במאי 2016 בקליארי, שבה דרמון הבטיח את הכרטיס האולימפי שלו כשסיים במקום ה-16, שגיב הקדים אותו בשישה מקומות והוכיח שיש על מי לבנות גם במשחקי טוקיו 2020.
מאז, ובעצם כמו גם לפני מאי 2016, האח הבכור לבית שגיב נמצא בגרף עלייה מרשים מאוד ובתוך שלוש שנים הפך לטריאתלט ששייך לצמרת העולמית, אולי עוד לא לחבורה המצומצמת של הפסגה, אבל אחד כזה שיש לו את היכולת להפתיע בכל יום נתון ותוך כדי להמשיך להתקדם ולהשתפר כדי לא להגיד שהוא נוסע לייצג את ישראל במשחקים האולימפיים כדי לסיים בכבוד. השאיפות של שחר שגיב יותר גדולות, ועל כך העידה התחרות האחרונה שלו באתר האולימפי בטוקיו, שבה סיים במקום ה-13. וכל זה רגע לפני אליפות העולם בסוף החודש בלוזאן. תפסנו אותו לראיון בבסיס האימונים שלו בג'ירונה שבספרד.
מה אתה לוקח אתך מתחרות המבחן הקדם-אולימפי בטוקיו?
"עכשיו אני יכול לדמיין מתי שאני רוצה את המסלול. את השחייה, כל פנייה ברכיבה, את הריצה. להריץ בראש את התסריט של איך אני רוצה להרגיש, איך אני רוצה להיות, איזה קו אני רוצה לתפוס בפניות באופניים. בקשר למזג האוויר שם, לנו יחסית היה קצת יותר מזל בתחרות, רק 80 אחוז לחות ודי מעונן. בימים שהייתי שם לפני כן היו 92 אחוזי לחות על 31 מעלות עם שמש.
"עכשיו אני יכול לדמיין את המסלול בטוקיו מתי שאני רוצה". שחר שגיב | צילום: מיטל חיימוביץ'
"אני אתן לזה כובד ראש באימונים, אבל אני חושב שאי אפשר להסתגל באמת למצב הזה. אימונים בתנאי מזג אוויר כאלה גם לא יכינו אותך ממש טוב לתחרות, כי אי אפשר באמת לייצר אימונים איכותיים ולהתאושש מהם באותה תדירות. אני לא התכוננתי למזג אוויר הזה והצלחתי לעבוד טוב, היו כאלה שהתכוננו הרבה ולא הצליחו להוציא תוצאה טובה. בסופו של דבר אני רוצה לבוא טוב ואני אעשה את זה במקום שהכי נוח לי להיות בו חזק ולייצר את האימונים הכי טובים. מי שיוכל לנטרל את הנושא של מזג האוויר ופשוט לבוא ולהתחרות, הוא גם זה שיעשה הכי טוב".
מתי הבנת שיש לך מקום ב"מגרש של הגדולים". זה קרה באותה תחרות בקליארי ב-2016?
"מאז ומתמיד ידעתי שאני נמצא במגרש של הגדולים. אני לא אומר את זה בקטע של 'לעוף' אלא בקטע של חינוך. מאז שהייתי ילד אבא שלי (ד"ר שמי שגיב שייצג את ישראל במשחקים האולימפיים של לוס אנג'לס 1984, ד.ב) אמר לי שאני יכול לעשות את זה ושאני שם. באותה תחרות הרגשתי טוב, הרגשתי שאני נמצא במקום הטבעי שלי. לפני זה באותה שנה היה את גביע העולם בניו פלימות' שהיה השני שלי בחיים. הייתי בפלוטון הראשון והרגשתי את הוויב של דבוקה מובילה בגביע העולם. שם זה כבר נתן לי כוחות, אנרגיה וידיעה שזה המקום שאני אוהב להיות, מקדימה במקום של הגדולים, ואני רוצה להתחרות איפה שכל הגדולים נמצאים".
בתקופה ההיא היתה רשימה די מצומצמת של שמות גדולים, והיום היא רק הולכת וגדלה. איך זה מרגיש כטריאתלט שנמצא שם כל הזמן?
"זה באמת מרגיש ככה, גם ביכולות ובמיוחד בדברים הקטנים שהופכים את הטריאתלון למה שהוא. אם פעם היה את האחים בראונלי שמכאיבים באופניים וכך עושים את התחרויות שלהם, עכשיו כולם חזקים באופניים והם לא יכולים להכאיב לאף אחד. אם בשחייה ריצ'ארד וארגה היה עף קדימה ואף אחד לא היה מחזיק, אז עכשיו כולם השתפרו בשחייה, וגם בריצה מאוד צמוד. זה בלט בהמבורג, ש-25 הראשונים נכנסו ב-45 שניות שזה מטורף. מצד שני זה פותח את כל הקלפים, וכל אחד חושב שיש לו הזדמנות לעשות משהו מדהים, לנצח ולהביא מדליה, וכולם מרגישים את זה גם בתוך הפלוטון שהכל פתוח. אם פעם ידעו שהבראונלים, גומז ומולה הם תמיד המדליסטים, עכשיו זה כבר ממש לא ככה וכל אחד יודע שיש לו סיכוי לעשות משהו מדהים".
אחד ההישגים הבולטים שלך השנה היה דווקא באליפות ישראל ב-10,000 מ', כשהצלחת לרדת מ-30 דק'. עד כמה משמעותי זה היה עבורך ומה זה אומר על ביצועי הריצה שאתה יכול להוציא בטריאתלון?
"ההישג הזה, 29:44 דק', היה משמעותי מאוד מבחינתי ולא רק בגלל הביטחון אלא בגלל שלרדת מ-30 דקות ב-10 ק"מ בתור טריאתלט זה משהו טוב לרזומה, משהו טוב שיש לך בקריירה. רוב הטריאתלטים לא רצים 10 ק"מ באצטדיון וכל אחד יכול להגיד שהוא באזור הזה, אבל כשזה חתום בטאבו זה משהו ברזומה שמייצג אותך בכבוד רב. וכן, זה גם נותן לי ביטחון שאני יכול לרוץ עם כל אחד בכל יום נתון אבל אני באמת מרגיש שאני עוד לא הצלחתי לנצל את היתרון הזה שאני יכול לרוץ מהר בתחרויות, עוד לא הבאתי את יכולות הריצה שלי לידי ביטוי ויש למה לצפות בשנה הקרובה".
"עוד לא ניצלתי את יכולות הריצה שלי בתחרויות". שחר שגיב | צילום: מיטל חיימוביץ'
כשאתה חושב על היכולות שלך, לאיפה אתה מרגיש שאתה שייך? מה באמת אתה יכול לעשות ביום מושלם?
"אני חושב שבכל יום נתון ובכל מצב, כל תרחיש יכול לקרות ולאט לאט אני מכניס לעצמי לראש שגם אני יכול. אם בשנייה אחת אני מחליט ללכת עם הראשונים, יכול להיות שזה ייגמר במדליה. אני מרגיש שכדי להביא את ההישג המטורף שכולנו מייחלים לו אני לא צריך להשתפר באחוז אחד אפילו, אני צריך להשתפר ב-0 נקודה משהו אחוז, ובאמת לבוא גם עם אומץ והרבה ביצים. כמו שזה נראה עכשיו, בכל יום נתון הכל יכול לקרות ואני אנסה שבאותו יום הכל יוכל לקרות גם בשבילי".
ובמקביל להתקדמות שלך, גם אחיך רן מתקדם והחלום להתחרות ביחד במשחקים האולימפיים שהיה מכוון פעם ל-2024 עלול להתגשם כבר בקיץ הבא.
"כבר דיברנו בעבר על כך שאני ורן נילחם על שני כרטיסים לטוקיו 2020. רן נכנס לסימולציה באזור מארס, וכבר מאזור אפריל הוא לא שם. הוא צריך להילחם חזק, כרגע הוא על 1,250 נקודות והמקום האחרון ברשימה נמצא על 1,500, אז רן באמת יצטרך לעבוד קשה כדי להיכנס למשחקים האולימפיים אבל אני מאמין שעם כמה תחרויות טובות הוא יוכל לעשות את זה. הוא פשוט יצטרך להתמקד בתחרויות הנכונות בשבילו ואני מניח שהוא יוכל. אם זה יקרה זה יהיה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו".
צילום עמוד הבית: יוסי רובננקו
