יום שני, 8 ביוני. בוקר. אני מקבל טלפון מאבישי טל, "קפטן אמריקה". הוא אמר לי בקול שבור, "יש לי בשורה לא טובה", "שלמה אמיתי נפטר".

"לא יכול להיות!", עניתי. "איך? מה? מתי?".

"אתמול בערב", הפטיר טל. "עוד אין לי פרטים על הלוויה".

שלמה אמיתי במשחה תנינים | צילום: צלמי שוונג

עוד בנושא: נפטר שחיין המאסטרס שלמה אמיתי

טל, שלמה ואני מכירים זה את זה מעל 10 שנים. מהים כמובן. בחורף של סוף 2009 התחלתי לשחות בים אחרי שנים של אימונים בבריכה האולימפית של אוניברסיטת תל אביב. אבישי היה חלק מקבוצה קטנה, 10-15 אנשים, שהעזו לשחות בקביעות בים בחודשי החורף. בלי חליפה כמובן. שלמה היה אחד החברים הבולטים בקבוצה הזו. אי אפשר לפספס איש כמוהו.

במהלך שחיות החורף של 2010 החל שלמה לגלגל את הרעיון לצלוח את תעלת לה מאנש בשליחים. אחרי כמה שבועות הוא בישר כי רשם אותנו לצליחה בספטמבר. הרעיון הפך למציאות. קבוצת הצליחה כללה מלבד שלמה עוד 4 שחיינים נועזים וחסרי אחריות – אבישי, גדי כץ, עומר בר ז"ל ואנוכי. מזל שהיה לנו את שלמה.

בחודשים הבאים למדתי להכיר את שלמה מקרוב. למדתי להכיר את קולו הרועם, את נדיבותו הנדירה, ואת התשוקה האינסופית שלו לשחייה. בכל יום, בכל מצב ובכל טמפרטורה אפשרית. בחודשים הבאים השתתפנו במשחי המים הפתוחים הבודדים שהיו אז: משחה נדב בניר דוד, טוטאל תל אביב, ומשחה אכזיב הראשון. בין לבין ארגן לנו גדי משחה ייחודי: צליחת הכנרת לאורך. הצליחה שנערכה ב-21 ביוני 2010 היתה הצלחה גדולה. 31 שחיינים ושחייניות השתתפו בה וכמעט כולם השלימו את המרחק הזה במלואו.

בספטמבר 2010 המראנו לאנגליה כדי לצלוח את הלה מאנש. שלמה כיהן אז בתור ראש הקבוצה, Team Leader, כינוי שדבק בו ונותר מאז ועד היום. במהלך השנים למדתי להכיר את שלמה מקרוב. באימוני ים ובריכה, בתחרויות מים פתוחים, באליפויות המאסטרס, ובכל אירוע שמים ושחייה מעורבים בו. אחד האירועים החביבים שאני זוכר כלל נסיעה ברכבת לירושלים בתלבושת ייצוגית אחידה כדי להשתתף בטקס הפתיחה של המכביה (2013) באצטדיון טדי. האיש הגדול הזה התרגש כמו ילד לייצג את משלחת המאסטרס הישראלית.

מימין לשמאל: שלמה אמיתי, עמי גינזבורג ועוזי תשובה במכביה | צילום: באדיבות עמי גינזבורג

כמה חודשים מאוחר יותר סייע לי שלמה לארגן משחה ייחודי מנתניה לתל אביב. 24 ק"מ ב-7 שעות (וקצת). או כמו שקראנו לו: 24/7 . שלמה ליווה אותנו מהסירה ודאג לצלם, לשפוט, לקריין ולפרשן את המבצע כולו. בשלב מסוים אף החליט והכריז שכולנו פסולים! (נגענו קלות בסירה, אוי לבושה).

לפני כשלוש שנים הצלחתי לגרור את שלמה ויונת לב לבריכה המופלאה בקיבוץ בו גדלתי, רמת הכובש. הבריכה הגדולה (50 מטר אורך, 4 מטר עומק) והקרירה (המים מתחלפים כל לילה) קיבלה אותנו בסבר פנים יפה. ואני הרגשתי שהצלחתי לספק לשלמה עוד רגע קסום של שחייה במקום חדש.

הרבה זיכרונות יש לי משלמה. אחד החזקים בהם אירע בצליחת הלה מאנש. המיקום שלי בסבב הצליחה היה שני, אחרי גדי. שלמה שהיה שלישי שחה אחריי. הלג השני של שלמה הלך קשה. הוא עלה לסירה עצבני ורועד מקור. את העצבים הוא השליך על בגד הים שלו שנתלש מגופו ונזרק אחר כבוד למי התעלה. "ב'לג' הבא תשחה מהר", אמר לי. "שלא אצטרך להיכנס בפעם השלישית". ואכן, 48 דקות לתוך הלג השלישי שלי, הצלחתי להגיע לחוף הצרפתי. יותר נכון לערמת סלעים שחורים ששייכים למים הטריטוריאליים של צרפת. שמחתי לגעת בהם, ועוד יותר שמחתי שחסכתי לשלמה טבילה נוספת במים. תחושה פנטסטית. הנה מה שסיפרו לי עוד כמה חברים על המלך של חוף הצוק. שלמה אמיתי – האחד והיחיד.

צ פ ו | המשחה הייחודי מנתניה לתל אביב

שי כץ, שחיין מאסטרס

"הכרתי את שלמה דרך אחי, גדי. לעולם השחייה ממש נכנסתי רק ב-2013 . שחיתי עם שלמה בקבוצות האימון של TI ובסופי השבוע בים. הצטרפתי אליו למשחה מסרדיניה לקורסיקה. שלמה הוא איש גדול ומרשים. 'טים לידר' אמיתי. יש בו נדיבות נדירה ונתינה ענקית. תמיד אופטימי. תמיד רואה את החיובי. אם שליימה אומר שיהיה בסדר אז יהיה בסדר.
זכור לי שפעם, במשחה אכזיב היה בלגן בכניסה למים. איבדתי את כולם. אחרי כמה דקות פתאום משמאלי אני קולט שחיין ששוחה בקצב שלי. כן, זה שליימה. נרגעתי ונצמדתי אליו. הייתי בטוח שהוא מנווט היטב. מהר מאוד התברר לי שהמצוף שאליו שחינו רק מתרחק. שלמה עצר אותי ואמר 'בוא נאכל משהו'. אמרתי לו: "שלמה, אנחנו מנווטים איום ונורא". והוא ענה: "כצהל'ה אני לא מנווט. אני סומך עליך".

את הידיעה על מותו קיבלתי מדני זילברשטיין (דנזיל). הרגשתי שחלק ממני הלך. הוא כבר חסר לי. החיוך, הצחוק, החיבה לאוכל טוב. לראות אותו שותה 'לונגו' לפני האימון ואחד אחריו. לשמוע אותו אומר 'פנטסטי' ו'נהדר'. מיידל'ה. כצל'ה".

"היתה לו תשוקה אינסופית לשחייה" | צילום: צלמי שוונג, משחה תנינים

יונת לב, שחיינית עבר ומאסטרס

"נפגשתי עם שלמה לראשונה במשחה 3 ימים ב-3 ימים ב- 2012 שאליו הגעתי מחו"ל. לא ממש הכרנו קודם לכן. סיפרו לי על חבורה שצלחה את התעלה וששלמה היה חלק ממנה. בביקורים הבאים בארץ דיברנו קצת יותר בבריכה באזורי חן, וב"קפה של העבריינים", כמו ששלמה כינה את המקום. התאמנו אז אצל בן אושרי. ההכרות העמיקה כששלמה ודני התחילו להתאמן לקראת המשחה לחציית אגם ציריך ב-2016. פגשתי אותם בבריכת האוניברסיטה והתחלנו להתאמן יחד. שחינו הרבה קילומטרים. שלמה קיבל תכניות אימון מערן גורל, דני דאג לתכנן את הקצב ואני פשוט הצטרפתי.

"התאמנו באוניברסיטה, בבריכת גורדון ובים. נסענו לכל תחרויות המים הפתוחים ותמיד שחינו את המרחקים הארוכים בכל משחה. בכל נסיעה הביתה אחרי המשחה התבצע ניתוח מעמיק. וכמובן – גם עצירת חובה לקפה בבית ינאי או בתחנת הדלק בחבצלת. החברים היו מאוד יסודיים ורציניים לקראת ציריך.

"שלמה תמיד התעניין אצל שחיינים ותיקים או מאמנים איך אפשר להשתפר בשחייה. הוא תמיד רצה לשפר את התוצאות שלו. בעיקר במשחים הקצרים. תמיד הפתיע אותי שאת המרחקים הארוכים היה שוחה בקצב איטי יחסית ואז פתאום פורץ בספרינט מדהים של 100 מ' בסוף המשחה. הוא היה מאוד יסודי וחרוץ. הוא ארגן את תכניות האימון וניסה להביא מאמנים מקצועיים לאימונים אישיים. אחרי כל אימון כזה הוא היה זורח מאושר. הנה, למדתי עוד טיפ קטן. איך לא להרים את הראש יותר מידי. איך לנשום לתוך בועה שנוצרת תוך כדי תנועה.

"את הבשורה הנוראה על מותו קיבלתי מדני. הייתי בדרך לעבודה, שקועה בשיחה אחרת. דני ביקש שאתקשר אליו חזרה באופן דחוף. בהול. היתה לי הרגשה רעה. יום קודם, ביום ראשון בבוקר, פספסתי שיחה ממנו. מיד כתבתי לו ש'עוד מעט נדבר'. שלמה ענה שנפגש בשני בבוקר אחרי האימון. אני עדיין מחכה לפגישה הזו…

"ב-4 השנים האחרונות היתה בינינו חברות קרובה. תמיד הרגשתי שיש לי על מי לסמוך, עם מי לדבר ולהתייעץ בכל דבר. לפעמים השחייה היתה רק התירוץ לקפה של אחר כך. שלמה התעניין תמיד בבנות שלי ובשחייה שלהן. הוא היה מגיע לבריכה בוינגייט ויושב איתי לצפות בתחרויות שלהן. תמיד היה מוקף באנשים. בעיקר אהב לשבת כשמסביבו הרבה בנות. הרגיש מאוד בנוח אתנו. הוא היה נדיב מאוד בנשמתו, פתוח להכיר אנשים חדשים, להתעניין בהם ולהצטרף אליהם כשאפשרו זאת. ורבים אפשרו לו להתקרב אליהם.

"הוא מאוד חסר לי. חסר שאין את הווטסאפ היומי של ה'בוקר טוב' ו'מה נשמע'. חסרות השיחות והסיפורים והשאלות. חסרה האפשרות הפשוטה – להרים טלפון או לכתוב משהו קצר ותוך רגע הוא שם בשבילי. שום דבר לא היה יותר מדי. תמיד 'קול'. חסרות לי ההודעות הקצרות של יום שישי בערב איפה נפגשים לשחות בשבת. בשבת האחרונה שלמה כבר לא היה איתנו בים, בלי לדבר בינינו יותר מידי כולנו הרגשנו יחד את הכאב הגדול".

בן אושרי, מאמן שחיה

"שלמה ואני נפגשנו לראשונה לפני כ-10 שנים שפתחתי את ביה"ס לשחייה בבריכה באזורי חן, מתחת לבית שלו.
הוא היה שוחה אצלנו בקבוצת המאסטרס בקביעות. היה לו אופי ואנרגיה של ילד בן 15. בחור גדול, אינטליגנטי וחריף, עם חיוך ענק ולב זהב. על מותו שמעתי באימון הבוקר של יום שני. אחת המתאמנות שלי התקשרה וסיפרה. בשבת בערב שלמה חזר ממחנה אימון באילת שאליו הצטרף ברגע האחרון. ביום שבו נפטר עוד דברנו בבוקר. הוא אמר שהיה 'פנטסטי'. עצוב לאבד אותו כל כך מהר. תמיד אזכור את החיוך שלו ואת והכניסה הגרנדיוזית לבריכה עם ההליכה של בעל בית. אני חושב שכדאי יהיה להנציח את זכרו דרך תחרות או משחה על שמו".

גיא ברנע, שחיין אולימפי

"שלמה ואני נפגשנו לראשונה בבית ההורים שלי בעומר. הוא ואבי היו חברים טובים. שחינו יחד כמה פעמים בבריכה באזורי חן. לכל אחד מאיתנו היו מטרות שונות אבל היינו באותו ראש: חיפשנו כל הזמן דרכים לשפר את הטכניקה. היה כיף לחלוק מסלול עם שלמה.

"ההומור שלו והאותנטיות תמיד הרשימו אותי. היתה לו דרך מקורית לעשות ולהגיד דברים. הוא תמיד היה הוא עצמו בכל סיטואציה. לפעמים היתה מספיקה איזו הערה קטנה ולא מתאמצת של שלמה בשביל לגלגל אותך מצחוק. יום אחד בצהריים הוא הגיע לבית משפחתי בעומר ואכל איתנו פסטה. במהלך הארוחה אחי ואני סיפרנו לו שאנחנו בחופש של כמה ימים ולא עושים כלום. קמים בשעות מאוחרות. בקיצור – בטלנים. בסוף הארוחה נפלה עלינו עייפות. אמרנו לשלמה חצי בצחוק ובקול עייף שאנחנו חוזרים למיטה לשנ"צ ארוך. שלמה סינן בתגובה: 'עבדתם קשה' וגרם לנו התקף צחוק רציני.

"בשנת הקריירה האחרונה שלי הייתי צריך למצוא פתרונות למקום אימונים. שלמה שמע את זה לקח אותי תחת חסותו. הוא עזר לי להתאמן באזורי חן בתנאים מעולים. באותה שנה לא היה לי מאמן קבוע או מישהו צמוד אלי. במובן מסוים חשתי ששלמה היה הדמות הזאת. תמיד אזכור לו את זה.

"על מותו שמעתי אחרי אימון בבריכת גורדון. אמי התקשרה ואמרה שיש לה חדשות לא טובות. לא ממש הצלחתי לעכל את זה. רק כשהתחלתי לשלוח הודעות למשפחה שלו נפלה עלי התחושה הנוראית שאיש שכל כך יקר לליבי כבר לא איתנו. הוא יחסר לי מאוד. יחסר לי קול בס שלו, הלב הענק שלו וחוש ההומור. הדרך הנאותה להנציח אותו היא דרך משחה שנתי עם כל החברים".

בן אנוש, שחיין מאסטרס

"שלמה ואני שחינו יחד בקבוצה של בן אושרי (tlv swim). השתתפנו בעשרות משחי מים פתוחים לאורך השנים. במיוחד אזכור כיצד חצינו יחד את מיצרי גיברלטר ב-2015. לשלמה היתה תאווה לשחייה. הוא היה משקיע המון בלימוד טכניקה. באחד ממחנות האימון באילת שלמה החליט שהוא חייב ללמוד איך מבצעים נשימה תחרותית (עין אחת במים השנייה בחוץ). כך, חשב, יגלח עוד 2 מאיות ב-100 מטר חופשי.

"הבחור שלף אותי מהשנ"צ כדי לעזור לו לנתח סרטוני שחייה של מייקל פלפס. לא פחות. ישבנו שעה וחצי על הסרטונים. זה לא הספיק לו. הוא לקח אותי לבריכה לעוד חצי שעה שאתן לו פידבק. מקצוען. תמיד אזכור לו את תאוות החיים שהיא פשוט מדבקת. הוא אהב למצות את את החיים עד הסוף.

ארז צוק, שחיין מאסטרס

"המפגש הראשון שלי עם שלמה היה באליפות המאסטרס בחורף 2010. שנינו התחרינו ב-200 מטר חופשי. הוא הגיע ראשון כמובן ואני שלישי. פגשתי אותו שוב בבריכה באזורי חן. שלמה, היה מתאמן אתנו באופן לא סדיר. תמיד היו לו פרויקטים של שחיה: לחצות את התעלה הזו או להקיף את האי ההוא. בוקר אחד ביוני 2015 בשעה 6 בבוקר הוא ניגש אלי ושאל אם אני רוצה לחצות את מיצרי גיברלטר. באותה עת חזרתי לשחות אחרי תקופת פגרה לאחר ניתוח. בחוסר אחריות מוחלט עניתי לו – ודאי. בהמשך למדתי שהוא גייס לפרויקט שחיינים שפרשו בדרך. אני נכנסתי לעניין כשחיין מחליף.

"במהלך האימונים לגיברלטר הקשר בינינו התהדק. הצליחה עצמה התרחשה בספטמבר 2015. זו חוויה שלא אשכח. שלמה סחב אותי לאחת מהחוויות הכי חזקות בחיים שלי".

דני זילברשטיין (דנזיל), שחיין מאסטרס

"נפגשתי עם שלמה ב-2010 בהרצאת היכרות של TI בקאנטרי רמת השרון. בהמשך הדרך הצטרפתי אליו לכמה משחים בחו"ל: סובב מנהטן, קורסיקה-סרדיניה, אגם ציריך, ואגם ג׳נבה. וכמובן בישראל – צליחת הכנרת לאורך ובכל משחי 3 ימים ב-3 ימים.

"פעם אחת במשחה פורט2פורט בתל אביב שחינו יחד כרגיל. לפתע הצטרפה בחורה לשחות איתנו. היא דחפה את שלמה שעשה לי דראפט על הרגליים. שלמה לא היסס. הוא שם לה יד על הראש והטביע אותה. היא נבהלה. 'מה אתה עושה?', שאלה. והוא ירה לעברה: 'מיידלה אלה הרגליים שלי. לכי חפשי לך רגליים אחרות'. למותר לציין שהם הפכו אחר כך לחברים טובים.

"שלמה הפך לי לחבר אמיתי. תמיד אזכור לו את חדוות החיים והחיוך. הדרך להנציח אותו בעיני היא במשחה לא תחרותי".

חנן אולנר, שחיין מאסטרס

"שלמה ואני נפגשנו לראשונה והכרנו במשחה 3 ימים ב-3 ימים בספטמבר 2009 שארגן גדי כץ. זו היתה אז קבוצה קטנה ומצומצמת. התחלנו בכינרת, למחרת בים תיכון והסיום בים סוף. מאז לא פספסנו את המשחה של 3 ימים אף פעם – 10 שנים ברצף.

"שלמה תמיד היה מוכן לעזור בחיוך ורוגע. הכל היה אצלו 'פנטסטי'. הוא תמיד נתן חיזוקים מהניסיון האישי שלו.
תמיד היה מחייך ושואג לעברי בקול המיוחד שלו "מה שלומך חננוש?" ב-2011 אחרי משחה נדב בניר דוד ניגשתי לשלמה ושאלתי אותו אם הוא יכול לעזור לי במציאת עבודה. הוא חייך ומיד אמר: "בטח. דואג לך. תרשום מספר טלפון'. לאחר שבוע התחלתי לעבוד. את הידיעה על מותו קיבלתי בהודעת ווטסאפ מדני. הרגשתי מעיכה בלב".

ד"ר איתן פרידמן, שחיין מאסטרס

"את שלמה הכרתי כשהתחלנו להתאמן לחצייה של מיצרי גיברלטר. הוא הרים לי טלפון ואמר: 'פרידמן, התפנה מקום לגיברלטר. אתה מצטרף?'. קפצתי על המציאה. להתאמן עם שלמה לאתגר היתה חוויה מיוחדת. כולנו היינו לחוצים, עייפים, טרוטי עיניים. אבל הוא שמר על שלווה. אדם רגוע שיודע מה הוא רוצה. שום דבר לא מלחיץ אותו. לא מדוזות, לא גלים, לא הקור. להיות במים היה הכי טבעי עבורו.

"עוד דבר שהרשים אותי אצלו – שום דבר לא היווה עבורו בעיה. לשחות עוד שעה? 'קדימה'. לנסוע למקום כלשהו? 'יאללה, בואו'. ותמיד היה לו פרויקט חדש באופק. לשחות מסרדיניה לקורסיקה. לחצות את הים התיכון בפרפר. השחייה היתה חלק בלתי נפרד ממנו.

"למרות השקט הנפשי לכאורה – בואו לא נתבלבל. הוא היה מאוד תחרותי. תמיד רצה לשפר ולהתקדם. לשחות יותר מהר. מרחק יותר ארוך. מים יותר קרים. אף פעם לא הסתפק במה שכבר השיג. אני זוכר מה קרה כשהגענו לטנריף, לפני גיברלטר. היתה לנו פגישה עם הקפטן שליווה אותנו. כולנו היינו לחוצים. שלמה לא. הוא כבר היה בסרטים האלה. שום דבר לא הטריד אותו. 'מתחילים כאן וגומרים כאן. מה הסיפור?' היה מדהים לראות איך הוא תופר את כל המשחים האלו, ורותם אליו שחיינים נוספים.

"באימונים לקראת גיברלטר היינו די במתח. לא שלמה. תמיד היה לי נדמה שאם יהיה רגע קשה נוכל לבוא אל האיש הגדול הזה, להניח ראש על כתפו והוא כבר ידאג שהכל יסתדר. אף פעם לא קל לשמוע על איש שמת. במיוחד לא על מישהו שכל הזמן עסוק בעשייה. על מותו שמעתי דרך קבוצת הווטסאפ של 'דינמו גורדון'. אנשים היו בהלם. אחת השותפות בקבוצה אמרה: 'זה לא יכול להיות! אני חייבת להתקשר אליו!'. וגם אני חשבתי: 'איך זה ייתכן? הרי הוא צעיר ממני'.

"מה אזכור משלמה? כמובן את השלווה והרוגע שהוא משדר. ובמקביל לזה את הלהט למצוא אתגרי שחייה חדשים. בעיקר שחייה למרחקים ארוכים. זו תכונה שנדיר למצוא. והוא גם אף פעם לא עשה מזה עניין. הדרך להנציח אותו צריכה להיות משחה ארוך ומיוחד, בכנרת או בים התיכון. משהו שיתאים לאופי של שלמה כפי שכולנו הכרנו אותו".

משה גרטל, שחיין עבר ושחיין מאסטרס

"צילמתי אותך שוחה והוספתי דברי פרשנות על הדרך כי פעם אחת רציתי לשדר כמוך!", כך התבדח איתי בחיוך שובה לב שלמה אמיתי ז"ל, מאושר עד הגג של הבריכה האולימפית בווינגייט. באותן השניות בסיומו של משחה מאה מטרים חופשי (כמעט מתתי) באליפות החורף שהייתה בפברואר, בקושי זחלתי החוצה מהבריכה. כשניסיתי להחזיר לריאות מעט אוויר, למוח קצת חמצן ולאושש לחיים גוף מפורק ריק מאנרגיות, הוסיף שלמה: 'היה לך יופי של משחה עם תוצאה טובה מאוד'.

"'אני מבוגר משלמה בכמעט תשע שנים. בשפת ה"מאסטרס'", מדובר בשתי קבוצות גיל נפרדות. אבל במשחים הקצרים שיבצו אותי לא פעם עם שחיינים צעירים יותר. זאת משום שלא תמיד היו עשרה אמיצים בקבוצת הגיל שלי. כך מצאנו עצמנו לא פעם מתחרים באותו המקצה מסלול נושק למסלול. שוחים חמישים או מאה מטרים חופשי, חולקים את ההתרגשות של לפני המשחה, ושוב חברים בתהליך ההתאוששות הארוך שאחריו. 'אני לא חושב שהשגתי מדליה אבל זו הייתה חוויה', היה שלמה דואג לשתף אותי בהרגשתו. מכאן גם פליאתי על שלא שחה והוא עומד לצידי כולו חיוכים.

"'מה? איחרת? לא נרשמת? חולה?', התעניינתי. 'תראה', התחיל שלמה, עדיין על שפת הבריכה. 'הקרדיולוג שלי שהוא חבר, או החבר הקרדיולוג שלי, בדק אותי לא מזמן ופסק חד משמעית: 'שלמה, רד מהספרינטים אם אתה רוצה להמשיך ולחיות'!". למה? התחלתי לשאול, מאיפה זה בא לך? בנחת כדרכו מאז, סיפר לעצמו, לי ולעמי חברו (בסבב הם תמיד הגיעו יחד) את מה שהקרדיולוג הסביר לו.

"ככל שאנחנו מתבגרים, אפילו שאנחנו עוסקים בפעילות ספורטיבית סדירה, אנחנו נכנסים לעתים לאזור מסוכן מבחינת תפקודי הלב והמוח. המצב הזה מסוכן במיוחד במשחים המהירים והקצרים הדורשים מאתנו המון כוח מתפרץ – כשאנחנו מבקשים להעביר את הגוף ממצב 'מנוחה' על אדן הזינוק ל'פול-ספיד' במים. או כפי שהקרדיולוג הדגיש, מ'אפס למאה' בתוך עשיריות השנייה – שם נמצאת הסכנה!

"'בגילכם המתקדם'" זה ה-מתכון לפיצוץ מנוע, לשבור את הלב, ולא במובן הרומנטי. כאן עשה שלמה הפסקה מתודית קטנה, לקח נשימה והוסיף: 'אני רוצה לחיות עוד קצת, לא מתאים לי למות בבריכה. רוצה להגשים עוד דברים. אחרי האזהרה של הד"ר אני הולך רק על 'הארוכים' בים או בבריכה, 'רוצה לשמור בלב שלם את הלב שלם. עם הספרינטים גמרתי, לא אתחרה בהם יותר! זה מה יש!' קבע נחרצות.

"הכרנו לפני כחמש עשרה שנה כששלמה הצטרף לסבב. בהתחלה היינו מחליפים חוויות קטנות, אינפורמציה לא מחייבת. מה נשמע, אתה בכושר, מתאמן הרבה, בן כמה אתה, מה עשית, והתוצאה – כמה? כאלה דברים. הרבה בזכות אישיותו הנעימה והחברותית נוצרה בינינו חברות שכזו, כאילו אנחנו מכירים מנעורינו ממש. בשעות ההמתנה הארוכות סביב המשחים (תמונה יושבים באשדות יעקב) ובטרמפים שנתן לי ממטולה, אשדות יעקב, גבעת חיים ווינגייט ועוד, דיברנו כך סתם על מגוון רחב של נושאים. שחייה ואימונים כמובן, פוליטיקה, בריאות, כלכלה, איפה לקנות דירה ומתי (לאחרונה המליץ לי על נדל"ן במה שהיה שדה דוב) ספורט בכללותו, משפחות וילדים (תמונה). תמיד רגוע בקול שקט ובחיוך רחב. נדהמתי לקרוא במרשתת על מותו. איפה התכניות לעתיד שלמה? מה קרה ללב? זה לא צודק למות כך.

"משפחתך הנהדרת ואנחנו חבריך נשאר עם הזיכרונות היפים ממך. אתה יוצא כעת למשחה ארוך בדרכך לחצות את 'האוקיינוס' הגדול שם למעלה. נוח בשלום על משכבך חבר יקר. יהי זכרך ברוך".

טל סנונית, שחיין עבר ושחיין מאסטרס

"את שלמה הכרתי לפני כעשר שנים במשחי המים הפתוחים. הפכנו לידידים טובים. נוצר בינינו חיבור מיוחד סביב המים, ובעיקר עולם המים הפתוחים והים.

"שלמה פנה אלי כמה פעמים וביקש שאשחה איתו ואלמד אותו את סודות הים. שיחותנו היו תמיד מעניינות. בעיקר חשתי כמה גדולה האהבה והכמיהה שלו לים. הוא כל הזמן רצה ללמוד איך להשתפר. שמחתי שזכיתי להכיר איש מקסים, עם לב ענק ועם אהבה ותשוקה גדולה למים".