בהתחלה חשבתי שלא אכתוב סיכום על המרתון הזה. חשבתי שאנשים רוצים לקרוא את הסיפור של הפדלאה שקם יום אחד מהכורסא, התאמן בנחישות תקופה ארוכה, חרק שיניים, נפצע אבל חזר לרוץ, נתקע בקיר אבל המשיך לרוץ, וסיים את המרתון ב-3:59. הסיפור שלי לא כזה, אז מי שלא רוצה לקרוא סיפור אחר, יכול להפסיק כאן

מאת:יעל גורלי

לא נרשמתי למרתון תל אביב כי היו לי את כל הסיבות הטובות לא לעשות את זה. אני מעדיפה לרוץ במקומות זרים. אני מעדיפה לרוץ בשטח. מבחינת יעדים לשנה הנוכחית, תכננתי על הרוגיין ועל הר ועמק ברביעייה, שני אתגרים שהם די והותר.

מרתון מעולם לא היה חלום חיי. מאז שנכנסתי לעולם של הריצות הארוכות, ידעתי שאם אני אי פעם אעשה מרתון, זה יהיה "על הדרך". כמו שעשיתי את כל מירוצי הכביש שלי, החל ב-10 ק"מ ועד חצי מרתון. אמרו לי "כן, אבל מרתון אי אפשר לעשות על הדרך! צריך להתאמן!". אם ככה, השבתי, אני פשוט לא ארוץ מרתון.

ועם כל הסיבות הטובות האלה, בתקופה האחרונה חילחלה אלי ההבנה שאני מוכנה ברמה הפיזית. אין לי קילומטראז' שבועי תלת-סיפרתי, אפילו לא קרוב לזה. הריצה ה"רצופה" הכי ארוכה שעשיתי אי פעם היתה 22 ק"מ. אבל יש לי בסיס חזק, אני לא פצועה ועברתי מרחקים גדולים מזה, גם אם לא בריצה רציפה. התייעצתי קצת עם חברים, וקניתי ערכת הרשמה בדיוק בזמן להעמיס פחמימות.

בהתחלה לא רציתי לספר לאף אחד. פחדתי שיעשו עלי עליהום, שיגידו שאני מפגרת, ושאני אפצע. בסופו של דבר, רוב הרצים מאד עודדו אותי ורוב הלא-רצים התיחסו לזה באדישות. מהזווית של הכורסא, לרוץ 10 ק"מ או לרוץ 42.2 נמצאים באותו מרחב שאי אפשר לדמיין. רק מלחשוב על זה מקבלים כאב ראש.

"להפתעתי, קיבלתי ליווי צמוד על אופניים (תודה עופרי!)"
צילום: שחר תמיר

נותרה עדיין המבקרת הראשית שצריך לרצות אותה: אני. השאלה העיקרית ששאלתי את עצמי היא, אם מרתון לא באמת אומר לי כלום, אז למה נרשמתי? ואם יש למותג הזה משמעות בעיני, אז למה לא לעשות את זה "כמו שצריך"?

התשובה היא שיש למותג משמעות. לא נעים להודות, אבל בהחלט פעל פה הלחץ הקבוצתי. זה לא "הגביע הקדוש" שלי, אבל זה משהו ש"מעולם לא דמיינתי שאעשה" ורציתי לעשות. ולגבי ה"כמו שצריך", אז זאת בדיוק הפרשנות שלי לביטוי.

בדיוק ככה אני צריכה. אני לא רוצה להתחייב לתוכנית, אני לא רוצה להתאמן 4 חודשים עם מטרה בראש. אני לא רוצה לפגוע באימוני הקונג פו. בריצה, אני רוצה לעשות מה שטוב לי, לזרום. נחישות בהתקדמות למטרות בלתי אפשריות יש לי מספיק בתחומים אחרים בחיים.

התוכנית היתה לפתוח בקצב 6:30 עד שאתעייף ואז להגיע לסיום בקצב שיתאפשר. לרוץ לאט מ-6:30 יהיה קשה מידי. להתמיד בו 42 ק"מ נשמע הזוי. למזלי, תוך כמה ק"מ מצאתי לי פייסרית אידיאלית, גם בקצב המתאים וגם חברה נעימה (תודה אלה!). הקצב האיטי עשה לי טוב והחצי הראשון עבר בנעימים. נהניתי מהפסטיבל, נהניתי לרוץ במקומות שרק מכוניות מגיעות אליהם, נהניתי לברך ולעודד את החברים. נהניתי "לרוץ מרתון".

בחצי השני נפרדתי מהפייסרית. קצת בעיות עם הבטן גרמו לי להאט ואחר כך העייפות כבר קבעה את הקצב במקומי. בק"מ ה-30 ידעתי שסיימתי, אני רק צריכה להגיע לסוף. כשהמרחק שעוד נותר הבהיל אותי, חילקתי אותו לחלקים קטנים, והתרכזתי כל פעם במטרה קטנה בדרך.

כמה ק"מ לפני הסיום די מיציתי את העניין. זאת אומרת, אם בעצם כבר סיימתי ורק צריך להגיע, אז אי אפשר ששער הסיום יהיה יותר קרוב? להפתעתי, קיבלתי ליווי צמוד על אופניים (תודה עופרי!). ככל שהתקרבנו לסיום, היה הרבה יותר עידוד בדרך.

חוויה נפלאה! ק"מ לפני הסוף חיכו עוד חברים ומאד שימחו אותי. סיימתי ב-5:14, חייכתי (כמעט) כל הדרך, ואני מאד מרוצה.

"רצות איטיות נהנות יותר זמן– זה תמיד נכון"
צילום: עופרי מילר

שאלו אותי אחרי זה איפה היתה נקודת השבירה. אז לא היתה. האטתי כי הרגליים לא רצו לזוז יותר מהר, אבל לא הרגשתי קיר. אני איטית, זה לא באמת מפריע לי. ועוד שאלו ממה הופתעתי, שאלה מעניינת. הופתעתי מכך שהגוף שיתף פעולה באופן מלא. כפות רגליים (ששונאות אספלט), ברכיים (שערב קודם התלוננו על האופניים), ירכיים (שיש להן לפעמים רעיונות מקוריים שאני משתדלת לבטל), תחת (שהכי אוהב להיתפס באמצע ריצות) וכתף חסרת מנוחה. למעט המרד הזמני של הקיבה, היתה פה התגייסות יפה מאד למטרה. כל הכבוד להם.

על החולצה שלי כתוב "רצות איטיות נהנות יותר זמן". זה תמיד נכון, אבל במרתון זה היה נכון במיוחד.

הבלוג של יעל גורלי- רצה על זה

יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)