מדהים כמה קל לאבד פרופורציות. בתוך חודשיים עברתי מלהגיד "אני לא זוכרת מתי רצתי מעל 20 ק"מ" ללהגיד "ה-28 ק"מ הראשונים היו טובים". יעל גורלי מתבוננת פנימה
מאת:יעל גורלי
אם זה היה מבחן, הייתי מקבלת 90. לא רע. בהחלט לא משהו שהייתי חוזרת ממנו עצובה, או עושה מועד ב'. אבל זה לא היה מבחן, זאת הייתה ריצה של 40 ק"מ שנגמרה אחרי 36, והרגשתי כישלון.
אני יודעת שזאת רק ריצה אחת. אני יודעת שאם לא היו לך ריצות גרועות לא רצת מספיק. אני יודעת ש"לפעמים פשוט קורה". את כל אלה זכרתי, גם כשחיכיתי לחבר שיקפיץ אותי את הק"מ הנותרים הביתה, והתלבטתי אם לפרוץ בבכי של רחמים עצמיים או להתאפק עם זה. זכרתי שפתחתי מהר ושאני אחרי שבוע עמוס. הבנתי שלהפסיד 4 ק"מ זה לא כל כך הרבה יחסית לקילומטראז' השבועי לפי התוכנית. הכל היה ברור. הדבר היחיד ששכחתי הוא שרצתי 36 ק"מ, מרחק שעד לפני חודשיים ממש לא היה הסטנדרט לריצת שבת.
יש פה משהו מוזר. הרי ככל שהקילומטרים נצברים ברגליים, המרחק של תחרות המטרה נהיה יותר נגיש. אם ככה, למה נראה לי שהוא מתרחק? ככל שאני מתאמנת, כך המטרה נראית יותר ויותר בלתי מושגת. להגיד "לרוץ 12 שעות" זה מופרך אבל ערטילאי, כאילו סתם זרקתי מספר. לחשוב בסיום ריצה של 5 שעות שמחכות לי עוד 7 – זה כבר חסר כל היגיון. אני בחיים לא אגיע לשם, והידיעה שעשיתי את זה לפני שנה נראית לא רלוונטית. כאילו אי אפשר בכלל להתכונן לכאלה מרחקים, אז בשביל מה אני מנסה.ואולי אני גם סתם מתאמצת, כי כמה שאנסה – התוכנית ואני רק מתרחקות אחת מהשנייה. לתוכנית יש ריצות קצרות, ריצות ארוכות ואינטרוולים. אצל התוכנית הכל פשוט. לי, לעומת זאת, יש אופניים, שעות עבודה אינסופיות, קונג פו וחיים. כן, חיים – כל מיני דברים יותר חשובים מריצה. התוכנית משוחררת מכל אלה, וככל שהשבועות עוברים היא עוקפת אותי ומתרחקת אל האופק. התוכנית לא צריכה להשלים שעות שינה ולא כואב לה הגרון פתאום. כמה שאנסה לרדוף אחריה, וכמה שהראש רוצה להמשיך, הרגליים מציבות גבולות ברורים.
וכשהרגליים עייפות, המחשבות השליליות משיגות אותי, מטפסות ונכנסות למוח דרך כל חרך. אני סתם רצה, זה חסר סיכוי, אני לא אצליח, אני אפצע. זה לא טוב לשום דבר, זה בזבוז זמן מוחלט. יש דברים שיותר כדאי לעשות ביום שבת חורפי שמשי ונהדר. למשל – לישון.
מדהים כמה קל לאבד פרופורציות. בתוך חודשיים עברתי מלהגיד "אני לא זוכרת מתי רצתי מעל 20" ללהגיד "ה-28 הראשונים היו טובים". זה דרש בסך הכל לרוץ הרבה, לא נורא מסובך. קודם שמאל, אחר כך ימין, וכן הלאה עד שמגיעים רחוק. בתור ירושלמית, "עיר אחרת" תמיד הייתה כינוי ל"מקום מאד רחוק מפה". והנה, בריצת שבת אחת, אני מגיעה מרמת גן להרצליה דרך יפו. ה-30+ כבר לא מפחיד אותי. הוא קשה – אבל אפשרי. זה כשלעצמו המון.
והעיקר – אני אוהבת לרוץ. זאת הדרך הכי נפלאה לבלות יום שבת חורפי ושמשי, או בוקר שישי גשום וסוער, או סתם יום של חול עם זריחה דרמטית. פשוט להיות בחוץ ולהרגיש חיה, להפעיל את הגוף. להגיד שלום לים, להביט בציפורים, להתפעל מהירוק ומהפריחה.
אומרים שכל מה שצריך בשביל לרוץ זה נעליים, אבל לי זה לא מספיק, וברגעים האלה אני רואה את זה. כי בשביל לרוץ כל כך הרבה, אני צריכה חברים. חברים שברגעים האלה יראו לי את הצד השני של המטבע, שיפרגנו, שיעודדו. חברים שיתמכו למרות שנראה להם שאני פסיכית, ושאני רצה יותר מדי, ואולי זה גם קצת מפחיד אותם. חברים, גם כשהם לא מבינים עד הסוף למה אני רוצה את מה שאני רוצה, יעזרו לי להשיג את זה. תודה.
צילום: Stephen Sweeney
18.1.2012
יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג – רצה על זה
