בכמה מהסיפורים הכי טובים מעולם האולטרה מרתון הגיבורות הן נשים. מי שקרא את "נולדנו לרוץ" נחשף לסיפורים על כוח הרצון ויכולת הסבל שבמרוצים יוקרתיים רבים גרמו לרצות להתחרות שווה בשווה עם רצים זכרים. באתר האינטרנט WOMENSRUNNING פורסם סיפורה של רצה נוספת מהמועדון הזה. קוראים לה ג'מילה עבדול-ראחים מוג'היד והיא התפרסמה אחרי שהשתתפה במרוץ כביש למרחק 500 ק"מ שבו חוצים את מדינת טנסי שבארצות הברית. הסיפור לא היה שהיא סיימה את המרוץ, אלא שמיד בסיומו היא נהגה בחזרה לביתה בג'ורג'יה ולמחרת התייצבה למשמרת נוספת במקום עבודתה במסעדת "וופל האוס".

סחבה אתה את כל הציוד. ג'מילה עבדול ראחים מוג'היד באולטרה | צילום: עמוד הפייסבוק של ג'מילה עבדול ראחים מוג'היד

עוד כתבות בנושא 
למה אנשים עושים אולטרה מרתון? 
10 דברים שאף אחד לא יספר לכם על אולטרה מרתון 
איך אוכלים באולטרה מרתון? 

תוסיפו לזה את העובדה שהיא אם חד הורית בת 48 ל-6 ילדים בגילאים 7-23 וכבר קיבלתם סיפור מופלא על ספורטאית יוצאת דופן, סוג של "גיבורת על" בתחום ספורט הסבולת שבאותו המרוץ שנקרא VOL STATE 500K, היא גם נשאה את כל הציוד שלה כי בניגוד למתחרים אחרים "מסודרים יותר" לא היה לה צוות תמיכה ואפילו לא מלווים שרצו אתה. "הייתי הבן שלאבא שלי מעולם לא היה", מסבירה ג'מילה ומוסיפה: "תמיד רצתי והתחריתי מול כל הבנים, הכינוי שלי היה 'תלת רגל' כי תמיד אמרו שבגלל המהירות שלי זה נראה כאילו יש לי שלוש רגליים". ואכן בצעירותה היא היתה ספרינטרית מצטיינת בריצות של 100 עד 400 מטר. כשהתבגרה, היא הצטרפה למועדון ריצה באטלנטה משום שלא הצליחה להבין מה גורם לאנשים לרוץ יותר ממיל אחד ברצף.

"נדהמתי לגלות שאנשים רצים 10 מייל (16 קילומטר) ויותר מזה, אז התחלתי לצאת לריצות במטרה להשיג יותר מרחק בכל פעם", היא מספרת. כך היא גילתה מרוצי כביש ל-5 ו-10 קילומטרים בהם השיגה פודיומים בקטגוריית הגיל שלה, ובהמשך גם את חצי המרתון והמרתון. בשלב מסוים היא החלה לפנטז על השתתפות במבחנים האולימפיים האמריקאים בריצת המרתון. ואז היא גילתה שיש עוד עולם מסתורי שנקרא ריצות האולטרה מרתון. בעידוד של חברים מקבוצת הריצה שלה היא נשאבה לזה מאוד מהר, וכמה אופייני לאשה הזאת שאת מרוץ האולטרה הראשון שלה למרחק של 64 קילומטרים היא עשתה דווקא במהלך חודש הרמדאן שבו צמה. אם זה לא מספיק, זה גם קרה ביום חם כך שמכאן כבר אפשר להבין שג'מילה רחוקה שנות אור מכל מי שנחשב לרץ חובבן "שגרתי".

במרוץ האולטרה הבא שלה למרחק של 80 ק"מ היא נאלצה לפרוש כפי שקורה מדי פעם גם לטובים ביותר, ובדיוק כמו אצל הטובים ביותר – זה גרם לה לחשוב מיד על חוויה מתקנת. היא עשתה את זה במרוץ אולטרה בג'ורג'יה שנקרא BARTRAM100 ומאז הפכה למשתתפת קבועה במרוצי אולטרה ארוכים מ-100 קילומטרים ועד ל-500.

מרוץ VOL STATE500 נחשב לקשוח במיוחד, כי בסופו של דבר מדובר בריצת כביש אינסופית, בכבישים שהם סוג של "שומקום", כשאתה לגמרי לבד ואם זה לא מספיק מזג האוויר חם במיוחד ומסיימים בטיפוס על הר. אנשים מתקשים להבין איך אשה כמו ג'מילה מצליחה לסיים אתגר כזה ועוד לשוב מיד לשגרת היומיום שלה והיא כתבה על זה בעמוד הפייסבוק שלה: "אני פשוט לא מאמינה בלפרוש. אם כואב לך תתמודד, אם חם לך תתמודד, אם אתה מתגעגע לילדים תתמודד. זה כמו בחיים, אתה צריך להתמודד, לחפור ולהשיג את מה ששייך לך".