במשך שנים ניסה עמי שינפלד לרוץ ובמשך שנים נכשל. לפני שנתיים ניסה שוב ושוב היה קשה, אבל פתאום הסתבר לו שהוא לא לבד ושיש עוד הרבה אנשים שהריצה לא באה להם בטבעיות. אז הוא החליט לכתוב ספר, לטובת מתקשי הריצה, אלו שעבורם להפוך מ"לא רצים" לכאלו שמסוגלים לצלוח 10 קילומטרים זה הישג אדיר

מאת:מאיה גייר

"הריצה תמיד הייתה בשבילי קשה מנשוא, ניסיתי וניסיתי כל-כך הרבה פעמים, אבל זה לא הלך; מיד הייתי מתחיל להתנשם ולהתנשף. זה שיגע אותי שכולם יכולים ורק אני לא. אני חושב שלא אגזים אם אומר שבחמש השנים האחרונות ניסיתי להתחיל לרוץ לפחות עשר פעמים. […] עוד ניסיון ועוד אחד, ולא, זה לא הולך. אני אומר לאחי אמיה – 'לא כל אחד מסוגל לרוץ', והוא עונה – 'תאמין לי, אחי, כל אחד יכול, תלוי באיזה קצב כמובן, אבל כל אחד יכול לרוץ שעה. כל אחד יכול לרוץ עשרה קילומטרים'".

כך נפתח "לרוץ מהלב", ספרו של ד"ר עמי שינפלד, "יומן ריצה של מנתח לב", כפי שמגדירה כותרת המשנה שלו, אשר יצא לאור (בהוצאת אופוס) לפני זמן קצר. שינפלד מתאר בספר את תהליך המטאמורפוזה, הבלתי אפשרית מבחינתו, מאדם שלא מסוגל לרוץ בכלל למי שמצליח לרוץ שעה, לצלוח 10 קילומטרים ואף להפוך את הריצה בסופו של דבר לפעילות אהובה ויומיומית.

"חלמתי לרוץ במשך הרבה שנים וניסיתי להגשים את החלום הרבה שנים, כבר מגיל מאוד צעיר – אני זוכר בבית הספר העממי ילדים רצים 500 מטר ואני לא מצליח, אחר כך בצבא – שם רק פחדתי ממשימות ריצה, ולבסוף בבגרות ולא הצלחתי. הרגשתי לא נוח עם זה והמשכתי לנסות שוב ושוב, תמיד עם אותו רצון ואחריו כישלון כשאחרי כמה עשרות מטרים הרגשתי כבדות נוראה ושקשה לנשום. כך ניסיתי עשרות פעמים, עד שהצלחתי", אומר שינפלד ומוסיף, "מבחינתי זה היה יותר עניין של להתגבר על המכשול הזה, להיות מסוגל לעשות את זה – לא בשביל הספורט, או הכיף או הקלוריות. רק רציתי להיות מסוגל לרוץ 10 קילומטר ולא לרוץ יותר."

שינפלד (54), נשוי עם ששה ילדים, מתגורר בגבעתיים ובמקצועו משמש כמנתח לב בכיר במרכז הלב בביה"ח שיבא ומנהל את מרפאת אבי העורקים הטורקלי. את הניסיון האחרון לרוץ, זה שהצליח ומתואר בספרו, הוא החל לפני שנתיים. "אחי, אמיה, שכנע את הבן הקטן שלי, אביהו לרוץ כדי לשמור על כושר ובמקביל דחף אותי ושכנע אותי שאני מסוגל לרוץ, וכך התחלנו לרוץ ביחד. זה היה תהליך איטי וארוך: התחלנו עם ריצה של 8 דקות – ככה חודש ימים וזהו. אחר כך 12 דקות ולאט לאט ויותר ויותר, עד שבסוף הגענו ל-50 דקות, הוא פרש ואני המשכתי לבד", הוא מספר.

ספרו של שינפלד בנוי כיומן ריצה, העוקב אחר התקדמות אימוניו במשך כשנה, כשזמן הריצה והקילומטרים עולים בהדרגה, כל אלו עד הגשמת היעד הנחשק – ריצת 10 ק"מ במסגרת מרתון תל אביב. במקביל מספר שינפלד את סיפורם של כמה ממטופליו, רבים מהם רצים "רציניים" או מתחילים כמוהו, ויוצר מארג של סיפורים אנושיים שהריצה עומדת במרכזם, ומשמשת עבור כולם כמעין עוגן מייצב. בנוסף הוא מתבל את הספר במגוון פרטים אינפורמטיביים – מהסברים על קפאין, קלוריות ומדד ה-BMI ועד כאלו על פרפור חדרים, ניתוח מעקפים ואבי העורקים, עניינים הנוגעים לעיסוקו המקצועי כרופא לב.

שינפלד מסביר כי לא היתה לו כוונה ראשונית לכתוב ספר על ה"מסע" שעשה. "אני טיפוס שכותב הכל ביומן, וככה כתבתי גם על הריצה, כמה שורות בכל יום – 'רצתי 15 דקות, היה קל' וכולי. כשזה תפס תאוצה והרבה אנשים התחילו לדבר איתי על ריצה, ראיתי שיש צימאון לדבר הזה וקלטתי שאין כמעט ספרות בעברית בנושא וחשבתי שזה יכול להיות מעניין לכתוב על זה", הוא משחזר את השתלשלות העניינים, "אז התחלתי לכתוב בפירוט ניכר יותר ביומן וגם התווספו כל מיני סיפורים רפואיים ששאבתי מהעבודה. טשטשתי עדויות אבל הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. הקדשתי בכל יום קצת לכתיבה ביומן, שמסכם שנה ולבסוף המשכתי עוד כחצי שנה בעבודה על הספר, עריכה ותוספות, עד שהוא יצא".

רוב הזמן אתה מתאר את הריצה כחוויה שכרוכה מבחינתך בהרבה סבל וקושי – מתי התחלת ליהנות ממנה בעצם?
"זה היה קשה מאוד בהתחלה וחיכיתי מאוד לסימני ההנאה – לאפקט האנדורפינים, אבל הרגשתי שלא כיף לי – בעליות כמובן קשה, אבל גם במישור קשה ואפילו בירידה. מה זה? אבל הייתי סבלן. היו לי כל הזמן הרהורי שבירה אבל כל עוד רצתי עם הבן שלי היה קל יותר. ברגע שהוא פרש זה היה האתגר האמיתי כי אביהו אסר עליי להפסיק. באותה תקופה נרשמתי גם ל-10 ק"מ במרתון תל אביב, אז הייתי חייב להמשיך כי סיפרתי לאנשים שארוץ והיה לא נעים להתקפל.

בכלל – זה לא היה סוויץ', אלא תהליך מאוד הדרגתי וגם היום כשאני רץ 12 ק"מ כמעט כל יום, רבע השעה הראשונה היא קשה, ואני חושב 'מה אני צריך את זה?' או מחפש תירוצים לא לרוץ. בכל ערב אני מתקשר לגדי, חבר הריצה שלי, לדעת אם רצים, ובסתר ליבי אני מקווה שהוא יגיד שהוא לא יכול לרוץ, אבל בסוף אנחנו קובעים ואז אין ברירה."

אחד הדברים היפים בספר בעיני הוא "צניעות המסע" שלך. זה לא איזה תהליך הירואי במונחים הרגילים, כלומר – לא הפכת מאחד שלא רץ למרתוניסט או לאיירונמן, אלא פשוט לאחד שמסוגל לרוץ. אתה חושב שיותר אנשים יכולים להזדהות עם זה?
"בהחלט. אני מקבל תגובות כאלה כמעט כל יום, של אנשים שמספרים לי שהם רוצים לרוץ ולא מצליחים, או כאלה שצעדו עד היום והחליטו לנסות לרוץ. בהתחלה התביישתי בכישלון הריצה שלי ואז הבנתי שהסיפור הזה לא שלי, אלא של המון גברים ונשים ואני מספר פה את הסיפור של כולנו. יש אנשים שכשסיפרתי להם שנרשמתי למרתון תל אביב שאלו אם אני רץ את החצי או המרתון, ונאלצתי להסביר להם שאני עושה את ה-10 ק"מ וזה הישג בשבילי. זה קרה שוב ושוב עד שהבנתי שלאנשים פה יש סטנדרטים גבוהים ואנחנו סובלים גם קצת מהמאצ'ואיזם ישראלי. מבחינתי 10 קילומטר זה וזה לא משהו שצריך להתבייש בו. אני חושב שלרוץ את המרחק הזה 3-4 פעמים בשבוע זה אתגרי, בריאותי וגם מסייע לשלב את תחביב הריצה עם שאר החיים, כך שהוא לא משתלט. צריך לזכור שבמרוצים היום המאסה הגדולה של האנשים רצה 10 קילומטרים ולא יותר, אז גם אם מתייחסים יותר ל'רצים הכבדים', זו המאסה הדומיננטית."

כרופא, כקרדיו-כירורג ליתר דיוק, אתה חושב שאתה חווה וחושב על ריצה אחרת משאר הרצים?
"אני חושב שכן, במובן מסוים. אני חושב הרבה על עניין הדופק, כי אני יודע כמה חשוב לעבוד על הדופק הנכון, אני לא עושה ספרינטים, אני נזהר על הרגליים כי אני יודע מה המשמעות של פציעות. ואם הרגשתי לא טוב, אני עושה סקירת מערכות – מה עשיתי לא טוב? האם אכלתי מספיק? האם הדופק בסדר? ואז כשאני מבין שהכל בסדר, אני נוזף בעצמי להמשיך.
 
חוץ מזה חשוב לי להגיב למיתוס שיש על כך שריצה זה לא בריא. אומרים זה לא בריא לברכיים, לעצמות, שזה מזקין ושזה מאמץ גדול מדי. הכל לא נכון – ריצה זה בריא, נקודה. זה טוב ללב, לכלי הדם, זה משפר את הזיכרון, זה עוזר להתמודד עם המון מחלות, עם לחץ דם. זו כמעט תרופת קסם, בתנאי שאתה רץ נכון, כלומר עם שעון דופק ואחרי בדיקות רפואיות."

למה הוספת לספר, מעבר ליומן הריצה, את כל פרטי האינפורמציה הרפואיים?
"כיוון שיש גם אלמנט חינוכי בספר. ההצלחה שלי תהיה גם בזה שאצליח לגרום לאנשים לעשות ספורט וגם להקפיד על הפעילות הנכונה ולהסביר להם איך המערכת הגופנית עובדת. אני מכיר אנשים שעברו ניתוחים או התקפי לב וחוזרים לרוץ, אז כדאי שידעו מה הם עברו ואם הם יכולים לחזור לרוץ ואיך לעשות את זה. אני חושב שזה ה-Add Value של הספר, שכותב את זה רופא ורופא לב. לא כתבתי את זה כרופא אבל זה בונוס שהתווסף."

מה עכשיו – איפה אתה עומד מבחינת הריצה?
"אני רץ כמעט כל יום, לרוב ששה ימים בשבוע. המרחק הסטנדרטי הוא 12 קילומטרים כשהשאיפה היא להקפיד על המסגרת. היום זה הרבה יותר קל מפעם למרות שעדיין קשה להתחיל, אבל בשורה התחתונה זה כיף. חוץ מזה נרשמתי לחצי מרתון באמסטרדם בעוד כחצי שנה. זו יוזמה של החבר'ה ואני החלטתי שהגיע הזמן לקפיצת המדרגה, לאתגר החדש. הבטיחו לי שיהיה בסדר אז אני אופטימי."

אתה מרגיש היום שאחרי שהצלחת סופסוף לטפס על האוורסט שלך ולרוץ, זה שינה לך את החיים?
"לגמרי. אני כותב בספר שהריצה הפכה אותי לאדם טוב יותר וסבלני יותר וזה נכון. בריצה כולם שוויוניים וזה נותן לך לכבד יותר את האחר. כשאתה רץ במרוץ, אתה נמצא שם עם עוד אלפים וכולם צריכים לעבור את אותו מרחק, לעמוד באותו אתגר, כולם מזיעים ואם הם היו יכולים כולם היו מתחבקים בסוף. זה באמת דבר נפלא."

מאיה גייר – עורכת תוכן בשוונג, עושה ספורט כדי לא להשתגע מכל מה שמעצבן במדינה הזאת. וגם כדי להיות רזה.