כאשר אדם מקבל עם עצמו את ההחלטה להפוך להיות רץ למרחקים ארוכים הוא גוזר על חייו משטר אימונים מפרך המשפיע באופן ישיר על שגרת היום-יום שלו. מדובר על משטר די רצחני וסזיפי הכולל בין חמישה לשמונה אימונים בשבוע למשך חצי שנה לפני כל תחרות. בחצי השנה הזו יגמא הרץ מרחק כולל של 1600 ק"מ (שזה בחישוב גס 61 ק"מ בשבוע, או אם תרצו כמעט 9 ק"מ ביום, שבעה ימים בשבוע, במשך חצי שנה, רצוף). לכן הדבר הראשון שהרץ למרחקים ארוכים רוכש, לפני הכושר הפיזי, היא משמעת ברזל וכושר התמדה בעבודה קשה. ומדובר בעבודה קשה למדי. המשמעת, תכונה נרכשת המצריכה אימון יומיומי, תפגוש כל דבר בחייו של הרץ למרחקים ארוכים, היא תיגע בכל מה שהרץ עושה כל דקה, כל שנייה.

הרץ למרחקים ארוכים ילמד להכיר את גופו באופן מושלם. כל עורק, כל שריר, כל גיד וכל נים. אך יותר מההכרה הפיזית, שהיא נחלתם של כל מי שעוסק בספורט, ילמד הרץ למרחקים ארוכים, להכיר באופן מושלם גם את נפשו ולשלוט בצורה מושלמת על מחשבותיו. להלן יקרא ה"מיינד". גם אם לא יתכוון לכך או ירצה בכך, שעות על גבי שעות של ריצה עם המיינד בלבד יעשו את שלהן. הוא ילמד להכיר את המושג סיבולת ואת העובדה שהיא מתחלקת לשניים: פיזית ומנטלית. את שתיהן, דרך אגב, הוא ישפר באופן דרמטי. נהוג לומר בקהילת הרצים כי "הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל נתון לבחירתך" וכאן נכנסת לתמונה הסיבולת המנטלית. הרוקי מורקמי, סופר ואצן יפני, התייחס למשפט בספרו האחרון בו הוא כותב בין היתר שאתה יכול להגיד לעצמך תוך כדי ריצה "שיט, כמה שזה קשה לי, אני פשוט לא יכול יותר". החלק הראשון של המשפט הוא עובדה נתונה ובלתי נמנעת. החלק השני של המשפט, הכולל את צירוף המילים "אני פשוט לא יכול יותר", תלוי אך ורק בסיבולת המנטלית שלך, במיינד. הרץ למרחקים ארוכים יגלה מהר מאוד עד כמה הגוף הוא דבר סתגלן ועד כמה פרופורציה מחשבתית משנה סדרי עולם. כשיהיה לו קשה בקילומטר ה 20 והוא יגיד את המשפט לעצמו, ובהנחה שהסיבולת המנטלית מפותחת דיה הוא ימשיך לרוץ. בקילומטר ה 30 הוא כנראה יגיד את זה לעצמו שוב, רק שהפעם הוא יגיד לעצמו עוד משהו בסגנון של "איך אמרתי את זה בקילומטר ה 20?". וכך הלאה.

מה שמייחד את הרץ למרחקים ארוכים יותר מהכל היא המטרה לנצח את עצמו הוא. אין כאן, למעט רצי העילית, מטרה לנצח מישהו או משהו, לא לעקוף מישהו טוב ממך, או להוריד כמה דקות בשעון. ואם ישנם רצים כאלה, אני מבטיח לכם, הם לא יחזיקו מעמד לאורך זמן. מתישהו הם ישברו. רצים למרחקים ארוכים מעוניינים בהתמודדות פרסונלית, אינדיבידואלית ואישית, התמודדות כשהאויב הכי גדול שלך הוא אתה בעצמך. תבינו, אין פה קיצורים, אין ימינה ואין שמאלה, הריצה באמת שואבת מהרץ 100% מהסיבולת הפיזית והמנטלית שלו, כך שגם אם הרץ לא יעמוד ביעד שהציב לעצמו הוא תמיד יסיים בתחושה שהוא עשה את הכל. וזו חתיכת תחושה עילאית.

הרץ למרחקים ארוכים ילמד טוב יותר מכל אחד אחר על עצמו, מי הוא, מה הוא, מה הוא יכול ומה הוא לא, איך מתמודדים עם כאב, מה עושים כשהסבל מגיע, מה זאת התמדה, מה זאת הקרבה, פרופורציות, עקביות, משמעת ובאמת שהרשימה עוד ארוכה. כמו שאמרתי לכם, אדם בר-מזל אמיתי.

 ועכשיו, כשעולות לי דמעות בעיניים כשאני כותב את המילים האלה, אני מסתכל אחורה וחושב על כל הדרך הארוכה שעברתי בשנה האחרונה, אני יכול להגיד לכם בלב שלם שאני רוצה לעשות את זה שוב, ושוב, ושוב. הריצה שינתה את חיי. אני, אדם פולצ'ק, איש מן המניין, לא ספורטאי מלידה ובטח שלא עילית, בעוד כמה ימים ארוץ את המרתון הראשון שלי בברלין. והיום, אני יכול להגיד על עצמי, שלא רק בריצה, אלא גם בחיים האלה, אני גאה להיות רץ למרחקים ארוכים.