מאת:דפנה שב
 
במלחמת עולם השנייה, העיר הגרמנית דרזדן הופצצה על ידי כוחות הברית והושמדה עד היסוד. דפנה שב השתתפה במרוץ בעיר דרזדן, ששוחזרה מאז המלחמה וכיום נחשבת לאחת הערים היפות באירופה
יש משהו בשפה וגם משהו במדינה הזו שלעולם לא ייתן לנו לשכוח שהייתה פה פעם מלחמה. כל שם של עיר מעלה זיכרונות אחרים או מזכיר אירוע היסטורי אחר. לפעמים רק הצליל או הניגון של השם גורמים לי קצת להירתע.
ההחלטה לגור דווקא בגרמניה בשנה הקרובה טמנה בחובה גם את ההחלטה להתמודד עם המקום שבו צמח כל הרוע האפשרי כלפי העם שלנו. בסופו של דבר שישים או שבעים שנה על פני ההיסטוריה הם בכלל לא הרבה זמן, ולפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שאני באמת נמצאת כאן, על אותה האדמה בדיוק.
את הרעד הזה הרגשתי כשנתבשרתי על ההשתתפות שלי בחצי מרתון דרזדן (Dresden). יש משהו במילה הזו שהוא עמוק ושחור. אחרי כמה רגעים זה עבר. גם אחרי שקראתי וראיתי תמונות. אבל הנסיעה לדרזדן הייתה בשבילי משהו מיוחד אחרי שהבנתי מה באמת קרה שם.
דרזדן הייתה מרכז תרבותי מאד גדול לפני המלחמה. מבנים ארכיטקטוניים חשובים ויפים בני מאות שנים שהכילו יצירות אמנות יקרות ואוצרות בעלי ערך אחרים. עובדה זו שמשה לתושבי דרזדן ביטחון שהעיר לעולם לא תופצץ. אולם ההיסטוריה התרחשה אחרת. בלילה אביבי בפברואר 1945 הושמדה דרזדן עד היסוד. עד היום הדעות חלוקות אם התקפת בעלות הברית הייתה נקמה על שואת היהודים.
היום דרזדן נראית בדיוק כפי שנראתה לפני ההפצצה. היא שוקמה ושוחזרה וחזרה להיות שוב עיר מרהיבה ביופייה בעלת מבנים מיוחדים, פסלים, גשרים ובעקבות כל זה גם המון תיירים.
הגעתי עם חברי קבוצת הריצה של "ברוקס" לסוף שבוע ארוך והתארחנו במלון עם כל רצי העילית שהגיעו. חלקם הגיעו לרוץ את המרתון, חלקם את החצי והיו גם רצים שהגיעו מרחוק בשביל 10 ק"מ. סך הכול בשלושת המקצים היו קרוב לששת אלפים רצים כשהרוב המכריע רץ חצי מרתון.
היופי של התחרות היה בכך שכל שלושת המקצים זינקו יחד בשעה עשר בבוקר. כעבור ארבעה קילומטרים נפרדנו מרצי ה-10 ק"מ ובקילומטר ה-14 שלי, נפרדתי מרצי המרתון. הפקה כזו עוד לא ראיתי אף פעם, מבחינה טכנית. דרוש הרבה אומץ ובעיקר יסודיות להזניק שלושה מקצים בו זמנית. מה שהדהים אותי יותר זו הקלות שבה סגרו את המרכז ההיסטורי של העיר שיום קודם טיילתי בו לצד מאות התיירים, עבור התחרות.
מסלול הריצה היה מאד יפה ומאתגר. המארגנים לא רצו שנפספס שום אתר היסטורי חשוב ולכן היו המון פניות ועיקולים. שלוש פעמים חצינו את הנהר, כל פעם על גשר אחר. לפני כל הגעה לנקודת מים הייתה התראה של 100 מ' בשילוט גדול וברור. לאורך המסלול היו להקות מעודדות ומתופפים והמון צופים נלהבים.
בתחנת המים הראשונה קיבלתי כוס שחשבתי שיש בה מים אבל היה בה תה פושר. חשבתי שזה דווקא נחמד לשתות משהו מתוק בשלב מוקדם כל כך במרוץ. בתחנה השנייה שתיתי מים בשמחה רבה. כך גם בשאר התחנות. בנקודת הפרידה מרצי המרתון כמעט והתבלבלתי כיוון שהאיש צעק כל מיני דברים בגרמנית, אבל שום דבר לא היה נשמע לי כמו "חצי" או "מרתון". הלכתי על פי האינטואיציה וגיליתי שצדקתי. אפילו שיום קודם נסעתי על המסלול, כנראה מרוב אדרנלין שכחתי את הפנייה הזו.
אחרי הקפה של הפארק הגדול של העיר חזרנו לכיוון המרכז ורצנו לאורך הגדה. מצד שמאל שלי נראה קו האופק של העיר שהפך לכל כך מפורסם. הפינות והמגדלים של טירות הפאר בלטו מרחוק, ועם אור השמש החלונות והפסלים המוזהבים נצצו. נכון, הייתי חייבת להודות שיופי כזה כבר מזמן לא ראיתי.
הייתה לי ריצה טובה בקצב הנכון. היה לי קשה בסוף כמו בכל תחרות. העליות על הגשרים הביאו עימם כאבים וגרמו להאטה קלה. פחות מקילומטר לסיום עברתי בלב העיר ההיסטורית ורצתי על האבנים הקטנות והחלקלקות, בדיוק שם הכרוז הכריז עליי והרגשתי גאווה גדולה.
בקו הסיום העניקו לי מדליה וכיסו אותי בניילון לבן כמו שעושים בכל המרוצים, ויכולתי לנוח מעט עד שראשוני רצי המרתון התחילו להגיע. המסלול סיפק תוצאות יפות מאד, ב-10 ק"מ 29:53 של רץ קנייתי ,בחצי מרתון לנארד שפונאר 1:05:39 מקבוצת הריצה של ברוקס, ובמרתון 2:13:00 של רץ טנזני.
הזיכרון שלי מדרזדן אולי לא יהיה המרוץ שבו עשיתי שיא אישי, או הרגשתי הכי טוב. יהיה לי זיכרון אחר: של ריצה טובה בעיר יפה. אני גם אזכור שהאנשים היו נחמדים ופגשתי המון רצי עילית ואפילו זכיתי לאכול איתם כל ארוחה בסוף השבוע הזה. יותר מהכול, אני אזכור שפעם הייתה כאן מלחמה והיום אנחנו יכולים פשוט לרוץ כאן, על אותה האדמה בדיוק.
 
