את התחרותיות המסעירה של הטריאתלון אפשר לזהות כבר בתחרויות הילדים למיניהן או באליפות ישראל באילת. הרבה מאוד משתתפים בגיל צעיר ביחס לענפי ספורט אחרים, הורים שדוחפים, מאמנים שצועקים, ופודיומים שעליהם עומדים בעיקר הכישרונות הגדולים ביותר.
"לא הייתי מאלו שלוקחים את הפודיומים בגילאים מאוד צעירים"
עוד ראיונות עם טריאתלטים
גל רובננקו: "צריך המון סבלנות בטריאתלון, זה ענף מדהים"
רז פרדוסו: "אני רוצה להיות הטריאתלטית הכי טובה שאני יכולה"
רועי זוארץ: "לא הייתי מתחרה ככה שנתיים מבלי להאמין"
לפעמים יש נטייה לחשוב שילד שלא מסיים טריאתלון בצמרת המשתתפים, לא צריך לבנות על העיסוק המיוחד שלו לעתיד – מקסימום חוג ספורט שיתרום לו משמעת וסדר לחיים. הרי בסופו של דבר, גם מעטים מהמנצחים בגיל ילדים יהפכו לטריאתלטים מקצוענים. לפני כעשור, גם רן שגיב היה מאותם ילדים שרחוקים מאוד מהפודיום. זה גרם לו לתסכול גדול כי אחיו הגדול שחר כבר סומן ככישרון גדול בתחום, ואביו שמי הוא ספורטאי אולימפי בעברו – אחד שרגיל לכוון גבוה ובטח כשמדובר בספורט.
אבל כילד שעשה את צעדיו הראשונים בטריאתלון, רן שגיב התקשה להתרומם. "מה שמשך אותי לטריאתלון בגיל צעיר היה הקנאה לשחר", הוא נזכר, "לא הייתי מאלו שלוקחים את הפודיומים בגילאים מאוד צעירים אז מבחינתי זה הרגיש כמו להיות הכבשה השחורה בבית, כי יש את ההיסטוריה המשפחתית והאח שמצליח, אז מבחינתי רק רציתי להתאים לתבנית ולהיות חלק. הייתי בסוג של מסע כזה רק לנסות להיות יותר ויותר טוב ולכבוש ולהגיע למקומות יותר טובים. הפעם הראשונה שלקחתי פודיום בתחרות טריאתלון גדולה היתה רק כשהייתי בן 14 במיני ספרינט בטריאתלון תל אביב וזה רגע שאני ממש זוכר. כי לפני זה, המיקום הכי טוב שלי בטריאתלון אילת למשל היה 11. דווקא להיות האנדרדוג ולהרוויח את המקום שלך, זה משהו שהמשיך לאורך הקריירה כי אני כל הזמן מרגיש שאני צריך להוכיח משהו. לא קיבלתי כלום בחינם ואני צריך לעבוד כדי לקחת. סביר להניח שלא הייתי טריאתלט היום אלמלא שחר, אני יכול להגיד את זה בוודאות כי לא הייתי ילד ספורטיבי במיוחד ולא כשרוני במיוחד. אני לא רואה סיבה למה ילד שמגיע בסביבות מקום 30-40 בטריאתלון אילת ימשיך להתאמן כמו משוגע ורק ינסה בכל הכוח להמשיך באיזשהו יום להגיע לאיזושהי רמה כי אלמלא זה".
"מבחינתי הכל אפשרי". רן שגיב | צילום: מיטל חיימוביץ'
יותר מעשור עבר מתחילת דרכו של רן שגיב בטריאתלון לקיץ 2019, קצת פחות משנה לפני המשחקים האולימפיים טוקיו 2020 אליהם הוא מתכוון להגיע ביחד עם אחיו שחר שגיב. מתבקש לומר "מי היה מאמין?", כי מצד אחד מאז אותו טריאתלון בגיל 14 רן שגיב נמצא בגרף עלייה מדהים והיום הוא הטריאתלט הישראלי השני בדירוג האולימפי והעולמי. מצד שני, הוא עדיין צעיר וחסר ניסיון ובאיגוד הטריאתלון בכלל בנו עליו למשחקי פריס 2024. הוא עצמו חשב אחרת, עוד לפני שהבין יותר מדי מה זה אומר להגיע לטוקיו.
"מבחינתי כל הסיפור של טוקיו התחיל בסוף עונת 2017. היתה לי שיחת פתיחת עונה עם המאמן שלי אורי זילברמן והתחלנו לדבר על טוקיו. באותו רגע הייתי ילד שחושב שהוא יודע הכל. אמרתי לאורי שאני רוצה להיות באולימפיאדה הבאה, כי אין לי מושג אם אמשיך לפריס. בתור ילד בן 19 לא יכולתי לדמיין מטרה לעוד 7 שנים כשאהיה בן 27. אמרתי שאני רוצה להיות בטוקיו ושיכין אותי לטוקיו ושזו תהיה המטרה שלנו. זה היה בדיוק אחרי התחרות האחרונה שלי לעונה בגביע העולם בסראסוטה שהפך לדואתלון וסיימתי שביעי ובתחושה שאני רק צריך לעשות את זה עוד כמה פעמים ואני באולימפיאדה. ברור שזה היה שונה לחלוטין ולא ממש ידעתי למה אני נכנס כי ברגע שמתחילות השנתיים שבהן צוברים ניקוד, התחרויות שונות לחלוטין, הרמה אחרת לגמרי, הכל שונה לחלוטין ואני לא הבנתי לאן אני נכנס".
"לא הבנתי למה אני נכנס". רן שגיב עם מאמנו אורי זילברמן | צילום: ויויאן לוגבוקלט
ובאמת בעונת 2018 רן שגיב גילה את הרמה האמיתית של הטריאתלון העולמי והתקשה בלא מעט מהתחרויות שבהן השתתף. הוא היה רחוק מהצמרת באסטנה, בקליארי, ובספטמבר 2018 די נשבר אחרי תחרות נוספת בסבב שהתקיימה בסין. "בהתחלה הייתי בטוח שזה מציאותי להגיע לטוקיו, ואז חטפתי כמה 'כאפות' והיו לי תקופות תוך כדי שחשבתי שזה לגמרי לא מציאותי. אחרי התחרות בסין הרגשתי משבר שהיה משבר מתמשך של כמה תחרויות ואמרתי לעצמי שאני לא ממש נהנה ממה שאני עושה ומרגיש שאני לא מתקדם, ושכל הרדיפה הזאת בסופו של דבר פוגעת בי. אז עשינו שינוי וההחלטה היתה להתמקד באליפות אירופה עד גיל 23 באילת ולנסות לבוא לשם ולעשות הכי טוב. בסופו של דבר זה הצליח".
אחרי שסיים רביעי באליפות אירופה עם טעם מתוק לקראת עונת 2019, רן שגיב נראה הרבה יותר טוב בעונה הנוכחית ואחרי שסיים חמישי בגביע העולם במקסיקו הוא הציב את עצמו במקום שממנו מגיעים למשחקים האולימפיים בדירוג העולמי. אבל צריך לזכור שמדובר בסימולציה, וכדי להגיע לשם באמת הוא יהיה חייב לשמור על יציבות, מה שלא קרה בשתי התחרויות האחרונות בהן השתתף בהונגריה ובאדמונטון, שם התחרה בפעם השנייה בקריירה בסבב העולמי.
"היום ברור שהמטרה הגדולה היא אולימפיאדת פריס 2024 ושם אני מכוון הכי גבוה שיש, מבחינתי אפילו מדליה זו מטרה אפשרית אני יודע מה אני צריך לעשות כדי להגיע לשם, פשוט להמשיך להתקדם ולהמשיך להיות יותר טוב משנה לשנה. אני מאמין שאם אעשה את זה אז בסופו של דבר אני אצליח לשים את עצמי בסיטואציה הזאת ומבחינתי הכל אפשרי. הגענו להחלטה שאנחנו רוצים שאני אהיה בטוקיו, אבל רוצים שאני אמשיך ביום שאחרי טוקיו גם אם אגיע לשם וגם אם לא".
"למה שילד שמגיע במקומות 30-40 ימשיך להתאמן כמו משוגע?". רן שגיב | צילום: יואב לביא
כמו אחיו הגדול שחר, גם רן שגיב מתכונן לאליפות העולם שתתקיים בסוף אוגוסט בלוזאן, אבל מספר ימים לפני כן מצפה לו תחרות יוקרתית פחות אבל חשובה יותר. "עוד שבועיים אני נכנס לסבב תחרויות נוסף שיתחיל בגביע העולם בקרלובי וארי שבצ'כיה. אני אתחרה שם במרחק אולימפי ביום ראשון, וחמישה ימים לאחר מכן אתחרה באליפות העולם בקטגוריית גיל עד 23 ושוב במרחק אולימפי. זה זמן התאוששות קצר, אבל התחרות החשובה היא בצ'כיה כי שם יש ניקוד אולימפי. לגבי אליפות העולם, אני כרגע במעמד של בין הספורטאים הבכירים בעולם עד גיל 23 אז ברור שאנסה להתמודד על המקומות הגבוהים, אבל נצטרך לראות איך הגוף מתפקד. לאחר מכן אשתתף בעוד כמה תחרויות חשובות עם ניקוד אולימפי, סוף עונה מאוד מאתגר ומאוד חשוב והתחרויות האלה הן המטרות הכי גבוהות שיש. אני מרגיש שאני נמצא במקום טוב מבחינת האימונים והיכולת שאני נותן באימונים ואני מכוון מאוד גבוה".
