לאחר הרבה התלבטויות החליטו האחים אלתרמן להשתתף בישראמן נגב. "הפחד הגדול שלנו היה, לא שנפסיד למישהו אחר, אלא שלא נעמוד בציפיות של עצמנו", מתוודה לראשונה רן
מאת:רן אלתרמן; צילומים: ארן הרשלג
עברו שנתיים מאז הטריאתלון האחרון שבו לקחתי חלק. זה
היה בניו זילנד במסגרת סבב אליפות העולם בטריאתלון. את אותה תחרות סיימתי
עם מחשבה שזו הולכת להיות התחרות או הטריאתלון האחרון שלי ומאז חשבתי לעצמי
מתי תהיה הפעם הבאה שאתחרה.
אלתרמן ביציאה מתחנת ההחלפה בנטפים. "בכל פעם אני מתרגש מחדש" צילומים: ארן הרשלג
במשך השנתיים האחרונות היה לי
מאוד קשה להתאמן, במיוחד בשחייה ורכיבה על אופנים. היה לי קשה פסיכולוגית
לשכנע את עצמי להתעסק עם כל הלוגיסטיקה כמו לנסוע לבריכה או לסדר את
האופניים, והאימונים היחידים שעשיתי בשחייה ורכיבה היו במסגרת
האימוני קבוצה של אלתרמנס. בריצה המשכתי להתאמן, כי זה הכי קל ואין
כמעט התעסקות, פשוט נועלים נעלי ריצה ויוצאים לרוץ. גם הזמן שמבזבזים הוא
כמעט אפסי וזמן האימון ברוטו שווה לזמן אימון נטו. כבר ציינתי מתישהו שאני
מנסה להיות יעיל?
"רציתי להזכיר
לעצמי את החוויה של הישראמן"
ההחלטה להשתתף בישראמן נגב 2014 עשתה לי טוב. למרות
שעוד המשכתי להתחרות קצת בשנתיים האחרונות, כמעט לאף תחרות לא התכוננתי
ברצינות ועשיתי את כל התחרויות על הדרך. בגלל המורכבות של
הטריאתלון, הייתי חייב להתחיל לשחות ולרכוב על אופניים, לפחות בצורה קצת
יותר רצינית ממה שעשיתי בשנתיים האחרונות, וכך סיגלתי לעצמי שגרת אימונים
חדשה.
התחלתי להתאמן מאוד מוקדם בבוקר או בערב מאוחר. חוויתי חיים
ספורטיביים אחרים ממה שהכרתי, ולעתים קרובות גם שכנעתי את עצמי שזה בסדר
להפסיד אימונים (בתקווה שהמתאמנים שלי לא יקראו את זה). הזכרתי לעצמי איך
אני אוהב את האימונים וכמה זה עושה לי טוב. גם בימים שקמתי מאוד מוקדם
בבוקר (לפעמים גם ב-4:30) וקיללתי את עצמי ואת הישראמן, אחרי שסיימתי את
האימון זה נתן לי כוח להמשך כל היום.
גם מהחוויה של התחרות נהנתי.
התחרתי כבר במאות תחרויות, טריאתלונים ומרוצים, ובכל פעם אני מתרגש מחדש.
אין כמו הלילה שלפני התחרות, ההתרגשות והציפיה מהלא נודע. ההדבקה של
המספרים בבוקר, הצ'יפ על הרגל, ההתארגנות בשטח ההחלפה, העמידה על קו
הזינוק, העידוד מהקהל במהלך התחרות וחציית קו הסיום – יש דברים שלא ניתן
להסביר במילים עד שלא חווים אותם, ולפעמים צריך להזכיר לגוף גם פעם נוספת.
אחרי
התחרות החלטתי לא להוריד את המספרים מהגוף. אני זוכר איך אחרי הטריאתלון
הראשון שלי, כשהייתי בן 13, לא מחקתי את המספרים מהידיים וכל פעם במקלחת
סיבנתי את הגוף מסביב למספרים כדי שעוד יום אנשים יראו סימן וישאלו אותי מה
זה. אולם, הפעם לא הורדתי את המספרים כדי שאני לא אשכח. רציתי להזכיר
לעצמי את החוויה של הישראמן ושעדיין יש לי את זה. וכך הסתיימה לה תחרות הישראמן 2014 ואני עדיין לא החלטתי אם אני מרוצה או מאוכזב…
כספורטאי הישגי, למדתי בחיים שלי לעשות דברים בצורה הטובה ביותר, לא להשאיר אף שאלה לא פתורה, ולדעת שאני מוכן במאת האחוזים לכל משימה. אני זוכר שכשלמדתי לתואר הראשון בחשבונאות ומנהל עסקים, לפני כל מבחן, לא היה מבחן אחד מבנק המבחנים שלא פתרתי ולא היתה שאלה שלא מצאתי את הפתרון עליה לפני שניגשתי למבחן המסכם. ההתמקצעות בספורט הטריאתלון לימדה אותי להיות מקצוען, לא רק בספורט אלא בכל דבר שאני עושה בחיים.
לפני שנתיים החלטתי להוריד הילוך מהעיסוק הספורטיבי (עדיין קשה לי להגיד שפרשתי) ולהקדיש זמן לדברים אחרים בחיים שלי כמו המשפחה והאימון. הרגשתי איך אני מכניס לחיים שלי עוד הרבה עיסוקים אחרים וממלא את הזמן שלי בדברים אחרים וחדשים. בהתחלה זה קסם לי לראות שאני לא חייב להתאמן 24 שעות 7 ימים בשבוע ולא חייב להיות מרוכז בתחרויות. לדעת שאני יכול לחיות חיים "רגילים".
אך עם הזמן התחלתי להיות עצבני וחסר סבלנות. הרבה זמן לא הבנתי מה הסיבה לכך, עד שיצאתי לרכיבת שטח, והבנתי שהתגעגעתי לאימונים. הגוף כנראה היה זקוק לאויר הצח, לנוף ולרוח כדי להתעורר ולהשתחרר. אז המשכתי להתאמן, ואפילו התחרתי בכמה תחרויות ומרוצים, ויצא גם שהצלחתי לנצח חלק מהם. ההרגשה היתה טובה אך ריגעית, וכמו אחרי כל פסגה אחרת שכבשתי בחיים שלי, שאלתי את עצמי – מה עכשיו?
הפחד הגדול היה שלא נעמוד בציפיות של עצמנו
סך הכל הצלחתי לשלב בין העבודה והעיסוק כמאמן יחד עם האימונים האישיים שלי, אבל הרגשתי פספוס. עצם הידיעה שאני לא מצליח להתמסר לאימונים ולהשקיע את המאה אחוז שלי, לדעת שאני לא ממקסם את היכולת שלי, מאוד הקשתה עלי. כמו שאמרתי, קשה לי לעשות משהו ולדעת שאני לא עושה את זה בצורה הכי טובה שיש.
אחרי הרבה התלבטויות ושיחות ביחד עם אחי דן, החלטנו ללכת בכל זאת לתחרות הישראמן, למקצה החצי איש ברזל. הפחד הגדול שלנו היה, לא שנפסיד למישהו אחר, אלא שלא נעמוד בציפיות של עצמנו. למזלי (ולצערה של אישתי) אני אדם בעל ציפיות מאוד גדולות, בעיקר מעצמו, וידעתי שאני אדרוש מעצמי לא פחות מלזכות בתואר.
אלתרמן. ציפה לסיים את התחרות בצורה יותר מכובדת
בשלושת החודשים האחרונים הרגשתי איך אני מחזיר לגוף שלי את הסם שהוא כל כך אוהב – האימונים. אחרי כל אימון הרגשתי איך אני ממלא את האנרגיות מחדש ואהבתי את שגרת האימונים שלי. בגלל האינטסיביות של העבודה שלי, ידעתי שאני לא אתאמן לישראמן בכל הכוח, אבל קיבלתי את זה. שמחתי שיש לי את ההזדמנות להתכונן לתחרות והתפשרתי על הדרך. כל הזמן הזכרתי לעצמי שזו הזדמנות עבורי לחוות את מה שהמתאמנים שלי חווים, ודיקלמתי לעצמי משפטים שהייתי אומר להם. ראיתי איך אני מתאמן בבוקר מוקדם מאוד או בערב מאוחר. חוויתי חיים ספורטיביים אחרים ממה שהכרתי, ואפילו יצא לי להפסיד אימונים.
בסופו של דבר ניצחתי מבין הישראלים במקום הראשון במקצה חצי איש ברזל של הישראמן נגב והגעתי למקום השלישי הכללי. אז למה אני לא בטוח אם אני מאוכזב או שמח? ככל הנראה אני מאוכזב כי ההרגשה בסוף התחרות היתה לא משהו. די התפרקתי בסוף הריצה והיה לי מאוד קשה לסיים. התוצאה כנראה יחסית טובה, אבל כפי שהתחלתי, ידעתי שלא הגעתי מוכן לתחרות ותפיסתית זה מאוד קשה לי. ציפיתי לסיים את התחרות בצורה יותר מכובדת.
יחד עם זאת, אני מנסה כל הזמן להזכיר לעצמי שאני כבר לא במקום שהייתי לפני שנתיים. סדרי העדיפויות בחיים שלי השתנו, ויחסית למצב דווקא סיימתי לא רע. ובכל זאת, הוספתי לעצמי עוד שורה לרזומה.
