מאת:רן אלתרמן

לחלק א'

כמו ברוב השנים, התחרות בטריאתלון ישרוטל ספורט קלאב אילת היא התחרות האחרונה של העונה. כשאני מדבר עם ספורטאים מחו"ל הם לרוב מספרים לי שלתחרות האחרונה של העונה הם מגיעים כבר עייפים ורק רוצים לסיים אותה. אצלי באילת זה אחרת ואני תמיד מגיע במוטיבציה גבוהה. מאז שבשנים האחרונות התחרות הפכה לחלק מהסבב העולמי ומקנה ניקוד עולמי נוצרה אצלי שאיפה לנצל את היתרון הביתי, הכרת המסלול והעידוד מהקהל ולנסות להתעלות על עצמי ולסיים כמה שיותר טוב. קרה כבר כמה פעמים שהגעתי לתחרות באילת כשאני לא בכושר הכי טוב שלי, אבל התחושה האישית שלי היא שבאילת אני תמיד מצליח. כבר יצא לי להתחרות באילת חולה, פצוע, עייף מתחרות שהייתה שבוע לפני, מה שלא היה, תמיד הרגשתי שבאילת יהיה טוב.

השנה הגעתי לתחרות כשאני לא בכושר שיא. התחלתי להתאמן עם מאמן חדש לפני חודש וחצי ולוקח זמן עד שמכירים אחד את השני ולכן אי אפשר, בזמן קצר יחסית, ממש להביא את עצמך למקסימום היכולת שלך. בנוסף, בדיוק חזרתי מסבב תחרויות במקסיקו וקוריאה והטיסות והפרשי השעות עשו את שלהן. אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שכל זה לא יפריע לי וניסיתי להתרכז בתקופה שנשארה לי עד אילת ולעשות את המיטב שיכולתי.

וככה מצאתי את עצמי עומד על קו הזינוק ליד דן ומחכה להזנקה לטריאתלון האחרון של העונה. יש תחרויות שמתרגשים ממש לפני ההזנקה ויש שלא. לא ממש מצליח להבין למה זה ככה, אבל אני אישית אוהב את התחרויות שאני לא מתרגש לפני הזינוק וככה היה לי באילת. הרגשתי טוב בבוקר ולאורך כל ההתארגנות לפני התחרויות והייתי מוכן לתחרות קשה.

הזינוק היה לי לא טוב או יותר נכון גרוע. המשטח שממנו הזניקו אותנו היה חלק ומיד עם ההזנקה, כשרצתי לים, החלקתי. יש מיקרים בחיים שמתרחשים שנייה או אפילו פחות אבל סובייקטיבית מרגישים שעברה שעה ומספיקים לחשוב בזמן הזה על כל כך הרבה דברים. איך שהחלקתי רצו לי בראש כל כך הרבה מחשבות, אבל המחשבה שהוציאה אותי הכי מהר מהמצב הייתה על ניקולה ספירינג. למי שלא זוכר או יודע, בשנת 2007, בגביע העולם שהיה באילת, ניקולה גם החליקה בזינוק, בכל זאת המשיכה ואפילו ניצחה את התחרות. מיד חזרתי לריכוז, קמתי ורצתי לים. ביצעתי כניסה טובה למים והצלחתי מיד להתיישב על הרגליים של הספורטאים שזינקו לידי, שכאמור היו מדורגים גבוה בתחרות וידעתי שהם שוחים טוב.

ההתחלה הייתה טובה והרגשתי טוב. בתחרויות דרפטינג אין ברירה וחייבים לשחות מהר. אי אפשר לחשוב שצריך להשאיר כוחות וצריך לעשות מה שצריך כדי לצאת עם הראשונים. אם אתה מצליח לשבת להם על הרגליים או אפילו להוביל את השחייה אז יש לך פריבילגיה לקבוע את הקצב, אבל אם אתה לא שם, אתה חייב לשחות במקסימום ולקוות שבאופניים הקצב ירד. הפעם התחלתי מהר, אבל מהר מאוד הרגשתי שאני ממוקם טוב. התחושה הייתה טובה, אפילו טובה מאוד והספקתי לשכוח את ההחלקה. באמצע ההקפה הראשונה שמתי לב שדן ממש לפני והתמקמתי לו על הרגליים. באיזשהו שלב, ראיתי שכמה חבר'ה לוקחים שמאלה ודן ממשיך ישר. כיוון שאני מכיר אותו טוב (יצא לי להתאמן איתו קצת) אני יודע שדן מנווט ממש טוב בים והחלטתי להישאר איתו, מה שהתברר כדבר הנכון והקצר. את ההקפה הראשונה סיימנו בין הראשונים והצלחנו לשמור על המיקום הזה גם בהקפה השנייה ועד סוף השחייה.

את היציאה מהמים היה חשוב לי לעשות מהר. אופי המסלול כמו באילת, עם העלייה באופניים והרוח, חייבים להתחיל את קטע הרכיבה מהר כדי לנסות ולדלדל את הקבוצה (ולדאוג שלא ידללו אותך). דן ואני ביצענו חילוף מהיר והצלחנו להתחיל את הרכיבה במקומות השני והשלישי. מיד צעקתי לרוסי שהוביל שיעבוד איתנו וניסינו לייצר בריחה, אבל הקבוצה מאחורה סגרה אותנו מהר. אולם, בכל זאת המשכנו עם הקצב הגבוה, תקפנו את העלייה הראשונה והצלחנו לדלל כמה ספורטאים, שאחד מהם היה הפולני שידענו שהוא אחד הרצים המהירים בתחרות.

הרכיבה עצמה לא הייתה ממש מהירה והיו כמה ספורטאים שלא עלו לעבוד אפילו פעם אחת. בתחרויות קטנות, כמו שהיה באילת, לפעמים הקבוצה הראשונה נכנסת לאיזה מומנטום וכולם, או לפחות הרוב, עובדים. ולפעמים, כשרוב הפייבוריטים נמצאים בקבוצה, המומנטום של ההתחלה מפסיק ואז הרכיבה נתקעת. דן ואני ניסינו לשמור על השליטה באופנים, לעודד את האנשים לעבוד ומידי פעם להעלות את הקצב ותקפנו כל עלייה. חשבתי שלפחות אם לא נצליח "להפיל" אנשים אני אגרום לחלקם לסבול ו"לשלם" על זה שהם לא עובדים.

בסוף ההקפה השישית (מתוך שבע) דן ועוד שני ספורטאים הצליחו לברוח ולסיים את הרכיבה כשהם בפער של כ20שניות מאיתנו. היתרון של בריחה כזו היא כמובן ליצור פער אבל בנוסף גם לתת לך את האפשרות להתחיל לרוץ בקצב שנוח לך ולא להיגרר עם הראשונים. לי לא הייתה ברירה וכיוון שרציתי להיאבק על הפודיום התחלתי עם הראשונים. ההחלפה שלי הייתה טובה, הצלחתי להתמקם טוב בירידה מהאופניים, והתחלתי את הריצה שני מהקבוצה שלי. אולם אחרי כ500מטר נוצרה קבוצה של כשבעה ספורטאים שדלקה אחרי דן. הקצב היה גבוה אבל לא נורא עד שתפסנו את דן, אחרי 2.5ק"מ, בכניסה לעוקף של עיר המלכים. בירידה, שלושה ספורטאים התקיפו (הצרפתי, הצ'כי והרוסי) והקבוצה נפרסה לשרוך. באותו רגע יצאתי מריכוז ואיבדתי את הראשונים. משהו בנשימה והסגנון ריצה לא הסתדר לי ולא הצלחתי להגיב ולהחזיק איתם. לקח לי את כל הירידה של עיר המלאכים ורק בתחילת הסיבוב השני, כשראיתי את כל הקבוצה של אלתרמנס מעודדים אותי, הצלחתי להשתחרר ולחזור לעניינים.

הקבוצה שלנו היא מאוד מגובשת ויש חברים שלא התחרו אבל בכל זאת הגיעו רק כדי לעודד. ידעתי שכולם מאוד רוצים שאני אצליח, שאסור לי לאכזב אותם ואני חייב לתת לספורטאים שלי דוגמא. בק"מ הרביעי עקף אותי האוקראני וניסיתי להחזיק איתו. לקראת סוף ההקפה האחרונה ראיתי שצמצמתי מעט על דן ושאני במרחק של 10שניות ממנו. נורא רציתי לעקוף אותו. ידעתי שבניצחון הזה אנחנו מסיימים עשור של ניצחונות אבל רציתי להיות הראשון שינצח שש פעמים את אליפות ישראל. ניסיתי להגביר ולחצתי עד הסוף אבל ידעתי שדן לא יוותר והניצחון הזה, בפעם החמישית בשבילו, חשוב לו לא פחות.

רן אלתרמן – אלוף ישראל 5 פעמים ומאמן קבוצת a1termans