והפעם מוטי רמז נזכר, שפעם הוא היה רואה סביבו את הקולגות המקוריים שלו "מאותגרי המשקל". היום כשהוא יוצא לרוץ הוא רואה את הקולגות החדשים שלו

מאת:מוטי רמז

יש לנו נטייה טבעית להמשך לדומה לנו, לקרוב ללבנו. אני זוכר כי אשתי, כל אימת שהיתה בהריון, והיו ארבעה כאלו, נהגה לאתר ברדאר הנשי שלה כל הריונית אחרת, גם אם זו היתה בתחילת השבוע השני ולהכריז "כולן עכשיו בהריון!". גם כשנולדו התאומות, הבחנו לפתע בעגלות תאומים מכל עבר. לא שהן לא היו שם קודם, אבל תשומת הלב שלנו לא היתה נתונה להם.

אני רואה בכל מקום רצים. הם רצו הרבה לפני, אבל מנגנון ההדחקה או ההתעלמות שלי בתקופות ההשמנה, היה כזה שהם היו שקופים… היום, כשאני בנסיעה, ריצה או סתם טיול רגלי הקולגות שלי שואבים את תשומת לבי. מעבר לחיוך המפרגן ולהערכה לאחים לדרך (תרתי משמע), עולות גם השאלות המסקרנות: באיזה מהירות היא רצה? הוא מתכונן לתחרות? לא חם לה עם הבגדים האלה? הוא בתחילת האימון או לקראת סופו? היא מתכוונת לעלות את העלייה המפלצתית הזו? הוא רץ בלי שעון? חז"לנו כבר הטעימו יפה ואמרו, כי "קנאת סופרים תרבה חוכמה" ואני מאוד אוהב לראות אנשים רצים. וללמוד עוד קצת. בקטנה… על יציבה, נחישות, התמדה, הנאה וכל תובנה שאני יכול לזכות בה ממראה העיניים המשובב. בדרך כלל מפגש כזה מסתיים במבט של אישור הדדי, שמסכם את המשפט הבא: "כן, הבנתי, גם את או אתה שרוטים, גם אתם נהנים מהקושי. איזה כיף לנו".

עוד כתבות בנושא
> לכל הטורים של מוטי רמז מהריאלטי "המרתון"
> מוטי רמז: "על החיים, הריצה ומה שביניהם"
> מוטי רמז: "נתקל באדיבות הישראלית"
> ראיון אישי בשוונג עם מוטי רמז
> לקראת הריאליטי "המרתון": הכירו את הדמויות

לפני שנתיים ומעלה ראיתי בכל מקום את הקולגות המקוריים שלי – מאותגרי המשקל. לא שרציתי ללמוד, להשכיל, להתעדכן. העניין היחידי שלי היה לנחש כמה הם שוקלים? האם ה-BMI  שלהם גבוה משלי? מה מידת החולצה? ומה הם חושבים עלי? כל מה שרציתי היה לקבל אישור שאני עם ה-156 ק"ג ו-BMI של 52.7 לא נמצא במצב הגרוע ביותר. ההשוואה מולם עזרה לי לשכוח במעט את התסכול שלי מעצמי. שלא במפתיע הם לא נעלמו. אני רואה אותם גם היום ומייחל, ומתפלל, לראות אותם רצים. רוכבים. שוחים. למען עצמם. רוצה לראות בהם את אותו זיק בעיניים שאומר: אני לא צריך שיסבירו לי כמה זה נכון. אני מרגיש את זה. אני יודע.

במסע המרתק שאני עובר מאז תיעוד התהליך שעברתי בתכנית "המרתון", זכיתי לפגוש מספר לא קטן של גיבורים אלמוניים. כאלה שאת המסע שלהם לבריאות, לשפיות, לבניית עמוד שדרה חזק ויציב של ספורטאי, עשו בכוחות עצמם ובסביבה הקרובה להם. זה קרה למשל, כשניגש אלי במרוץ אייל בחור עם חיוך מבויש וסיפר לי שעד לפני חמש שנים הוא שקל 30 ק"ג יותר אז הוא מראה לי את קעקוע האיירון מן שלו. ואני? עף. מתקווה, מאופטימיות, מהבנה שאפשר לנצח את "גזירת הגורל" של ההשמנה. שזה באמת אפשרי.

קשה להיות שמן, אבל בד בבד קל להשלים עם המצב. להרים ידיים, לוותר על המלחמה. לחזור למקום החם והטוב של הבורקס, הלאפה, הגלידה. הם יאהבו אותי תמיד, יהיו שם בשבילי, ינחמו. האמינו לי, הרבה יותר קשה מלהיות שמן, זה להיות חסר תקווה. אבל השילוב של שניהם: שמן חסר תקווה, גובל בויתור על חיים. אל תוותר אני אומר לשמן שהייתי. זה אפשרי! כשאתה מבין שהפתח לחיים אחרים נמצא בצידה השני של הדלת וכל מה שצריך בשבילו הם זוג נעליים, בגדי ספורט ורצון.

ואתה מפנים שעל כל מיליליטר זיעה שאתה מגיר אתה מקבל ליטרים של סיפוק ובריאות. ואתה מחליט שככה יראו החיים שלך מעכשיו ואין לך צורך במקום החם לכאורה של  הבורקס, הלאפה והגלידה כי גידלת מקום חם משלך, בנשמה. ואתה יוצא לרוץ ורואה את הקולגות החדשים שלך, ומעביר איתם מבט הדדי של הבנה והערכה. ואז יורדת עליך שלווה, כי אתה מרגיש, אתה יודע. לשם? אני בחיים לא חוזר.

מוטי רמז  רץ בקצב שלו