למה כדאי לרוץ בהרים והאם הטרנד הזה יכבוש בקרוב גם את ישראל. אור שילון רץ כדי לספר איך זה לרוץ בהרים של קולורדו ארה"ב
מאת:אור שילון
אני אוהב לרוץ בהרים. עד שתקום קבוצת תמיכה לאנשים כמוני, אני נהנה להיות בשטח, והרבה. למזלי, או בעצם מבחירתי, אני גר מזה חצי שנה בארה"ב. החלום האמריקאי הקלאסי הוא בטחון ושגשוג כלכלי. אבל אני רואה בארץ הזו משהו קצת שונה – את העושר הבלתי ניתן לתפיסה של שטח בתולי שאפשר לרוץ בו. כנראה שזה השלב שאני נמצא בו בחיים. את רוב חפציי אפשר לארוז בתיק גב, שיותר מחצי ממנו מתמלא בציוד ריצה. אני פשוט לא רוצה יותר דברים ממה שאני צריך, ולפחות בשלב זה אני מצליח להתנהל בקלות בלי כלי תחבורה ממונע.
שביל מעל העננים ליד הבית צילומים: אור שילון
עוד כתבות בנושא
יותר אנשים על אופניים מאשר מכוניות
למי שלא מכיר, להלן מספר עובדות (שהמצאתי) על בולדר, קולורדו. בעיר שנחשבת הבריאה בארה"ב גרים בעיקר אנשים שרוצים רק לחיות ולחוות אוויר הרים צלול. לא משנה אם מדובר בטיפוס, טריאתלון, סקי, רכיבה או כמובן ריצת שטח. ביום יפה רואים יותר אנשים על אופניים מאשר מכוניות, ובשבת בבוקר אלפי אנשים פוקדים את שבילי השטח הפתוח. פארק השטח הפתוח בעיר רואה למעלה מ 5 מיליון ביקורים בשנה, ונראה לי שאני יכול לקחת אחריות על לפחות שלוש מאות מהם.
זהו מקום שבו אפשר בשבוע אחד לשמוע הרצאה של קיליאן, לרוץ עם ג'ורק, לטפס בלי חולצה לפסגה יום אחד ולרוץ בשלג מעל העננים למחרת, וכל זה בלי להניע רכב. אם עדיין לא ברור מדוע עברתי לגור כאן, אוסיף כי בחצר האחורית שלי מיתמרים שלושה הרים שאני צריך לאמץ את הצוואר כדי לראות את פסגתם. אז אמנם נכון שאני עובד מ-9 עד 5, חמישה ימים בשבוע, ואמנם נכון שאני גר בבית ש"מצ'וקמק" זו מחמאה עבורו, אבל ההחלטה הקשה ביותר שאני צריך לקבל בכל בוקר היא: איפה לרוץ היום? והאמת היא שזו לא החלטה כל כך קשה…
הר גרין בקיץ האחרון
הר גרין ביום יפה של חורף
שני "הרי הבית" שלי אמנם בגובה דומה, כ-900 מטר מעל העיר, אבל עבורי הם הפכים מוחלטים. הראשון נקרא פסגת בר (Bear) והשני הר גרין (Green). הראשון תלול, בעל שבילים קשיחים וחשופים. כשאני אומר תלול אני מתכוון לתלול, כלומר בעל שיפוע ממוצע של למעלה מ 25%. ואילו שבילי השני הם סינגלים רכים ומתונים, המטפסים אט אט לפסגה. רוב הדרך לפסגת בר מתבצעת בהליכה תוך כדי התנשפות בלתי פרופורציונלית, אבל לפסגת הר גרין אפשר להגיע בריצה שאני יודע לתאר רק בתור נעימה. אם אני חייב לבחור את קטע השביל האהוב עלי, ואני לא חייב, אבל בכל זאת, זהו קטע מתון של ירידה מגרין, בעמק בה הרוח נעצרת. השבילים ריקים ורכים, ותמיד יש שקט מוחלט. שם, לעיתים קרובות, הריצה מרגישה כמו ריחוף, ללא תחושת מאמץ וזמן.
בדרך להר בר
חוץ משני ההרים האלה, כמובן שיש עוד מאות קילומטרים של שבילים שאפשר ללכת בהם לאיבוד. מסינגלים ביער שמרגישים כמו ריקוד סמבה, ועד שבילי כורכר רחבים עם נוף מדהים להרים. המוכר מבין השבילים נקרא שביל מסה (Mesa), שמתפתל לכל אורך הפארק בשליש גובה ההר. זהו שביל המתגלגל מעליה לירידה לאורך 12 ק"מ שמסתכמים בלמעלה מקילומטר של צבירת גובה חיובית. להבדיל מההרים, בשביל הזה אפשר לראות רצים ומטיילים בכל שעות היום, ובכל הרמות. אם מתמזל מזלכם לרוץ באמצע היום, יש גם סיכוי לא רע לתפוס לשיחה את אחד מרצי האולטרה המקצוענים הגרים בעיר, ברגע נדיר של הפסקה על אחת הפסגות הגבוהות.
שבילי בולדר בחורף
כמו שכבר סיפרתי, כרגע אני נהנה לחיות ללא רכב, אבל בתקופה זו יוצא לי שעבור רוב תחרויות הריצה אני נוסע למדבר, שם מזג האוויר קצת פחות קיצוני בחורף. בשתי התחרויות האחרונות בהן השתתפתי רצתי במקום נידח ומדהים שנקרא מואב, יוטה. העיירה נמצאת "רק" שבע שעות נסיעה מבולדר דרך הרי הרוקי. רכס הרי הלה סאל (La Sal, המלח בספרדית) מכוסים בלבן כל השנה ונקראים כך משום שהקונקיסטדורים הספרדים חשבו את הפסגות הלבנות למכוסות במלח.
הם לא האמינו שאפשרי שיהיה שלג במדבר באמצע הקיץ. מנגד, סלעי המדבר הם אדומים להפליא. השילוב בין ניגוד הצבעים, צורות הסלעים המיוחדות ושבילים מסודרים יוצרים איזור נפלא לריצה בשטח. כפי שאופייני במדבר, העליות קצרות ותלולות, וגם כאן אפשר לצאת מהעיר ולהתחיל מיד לעלות.
שני הפארקים הלאומיים, ארצ'ס (Arches) וקניונלנדס (Canyonlands) הם מהמוכרים בארה"ב, וזו בעצם כל מטרת העיירה מואב. מקום להניח בו את הראש ללילה אחרי טיולים במדבר המיוחד במינו.
פארק לאומי ארצ'ס ביום מעונן במואב
יום אחרי התחרות האחרונה במואב
לרוץ בלי מאמץ
התחרות האחרונה בה השתתפתי, Moab Red Hot 55k, התקיימה באמצע פברואר. כאופייני לי, ולמרות המודעות למצבי תוך כדי, התחלתי מהר מדי. פשוט הרגשתי טוב, ריצה ללא מאמץ. אילו לא היה לי שעון על היד לא הייתי שם לב שאנחנו בדבוקה הראשונה רצים הרבה מתחת לקצב 4 ד'/ק"מ. בכמה הדבוקות הראשונות רצו בין היתר מייק פוט (מקום 5 ב UTMB ), אלקס ניקולס (מקום 3 ב SkyRunning בשנה האחרונה), ג'ו גראנט (מקום שני ב Hardrock), רצי חצי מרתון של מתחת ל 1:05, ורצי עילית רבים נוספים.
מנקודת מבטי, בתחרויות שטח המשתתפים חייכנים הרבה יותר וקצת פחות לחוצים על לסיים בזמן מסויים, אפילו אם מדובר ברצים בדרגות הבכירות. אז ברור שהייתי בחברה טובה. עד השלב שבו נאלצתי להמשיך לבדי בערך בחצי המרחק, מאוד נהניתי לקשקש עם החבר'ה.
אימון עליות על גבעת נמלים, הר בר ברקע
העליות הרבות, הסלע הקשיח, ולעומתם הקטעים השטוחים והמהירים בחול קשה עשו את הריצה קשה על הרגליים. לאט, לאט התפרקה הדבוקה הראשונה, ואני הייתי בין הפליטים שלה. היו כמה חילופי מקומות, אבל באיזשהו שלב כל המובילים מצאו את עצמם רצים לבד, וביניהם אני. היה יום יפה במקום מדהים, אבל הפסקתי לשים לב. המים בבקבוק הקטן שהיה תקוע לי במכנסיים נגמרו, ואת הג'ל האחרון אכלתי לפני התחנה האחרונה (והראשונה שעצרתי בה ליותר ממספר שניות). לקו הסיום הגעתי במקום השמיני בזמן של 4:19, בין שמות מוכרים פחות ומוכרים יותר.
כרגע מועדות פני לתחרות 80 ק"מ במדברי ניו מקסיקו, שם אני מקווה לסיים על הפודיום.
27.3.2014
