אור שילון מספר על ריצה של 85 ק"מ שהתחילה ברוגע ונגמרה בסערה, תרתי משמע
מאת:אור שילון
לא קל להתחיל ריצה כשאחת המטרות הברורות היא להתחרות באחרים, במיוחד שלושה שבועות אחרי שהחלמתי באורח פלא מפציעה. עוד מקשה העובדה היא שאנטון קרפיצ'קה וג'ו גרנט, שני רצי אולטרה מרתון בעלי שם עולמי, נרשמו לתחרות ברגע האחרון. הפעם זה קרה בתחרות של 85 ק"מ עם 3300 מ' עליה הנקראת Jemez 50 Mile, בעלת שיא גובה של 3500 מ' מעל פני הים. את הנסיעה הארוכה והמדהימה דרך הרי הרוקי חילקנו חברי ואני לשנים. יצאנו יומיים לפני כן במטרה להגיע באופן רגוע. ישנו באוהל בהרים, שתינו בירה, אכלנו היטב והגענו לניו מקסיקו רגועים. אבל מזג האויר שקבל את פנינו שם לא הקל עלינו הפעם. ברד, קור לא עונתי וגשם כבד הציפו אותנו עד בוקר התחרות. השכמה באוהל שיורד עליו גשם בשלוש לפנות בוקר היא לא חוויה סימפטית במיוחד לבוקר של תחרות. לשמחתינו, עד שהגיע מועד הזינוק שבו אמרו בנון שלאנטיות ל-200 הרצים "ובכן, צאו לדרך", כבר לא היו עננים בשמיים.
מבט מרחוק על העליה הגדולה לאתר הסקי בבוקר לאחר התחרות
עוד כתבות בנושא
התחלה רגועה
בניגוד לתחרויות האחרונות בהן לקחתי חלק, התחלתי בקצב רגוע. בחרתי ברץ אחראי ששמרתי על הקצב שלו בחלק הראשון, והצלחתי לעמוד במשימה עד העליה הגדולה הראשונה. שעה וחצי לתוך המרוץ היתה עליה של 1000 מ', בה הרגשתי שאני בכלל לא מתאמץ. בלי להתכוון ברחתי לו, אבל הרגשתי מצויין ואמרתי לעצמי שחשוב לא לרוץ תחרות של מישהו אחר. עברו להן מספר שעות נוסף של איפוק בהן שמרתי על המקום הרביעי, תוך כדי הנאה מהנוף המדהים. רגעים כאלו אני לא זוכר ממירוצים בהם אני רץ מהר כל הדרך. בסך הכל די כיף לרוץ "לאט". בסביבות הק"מ ה-55 התחילה העליה השניה הארוכה. גם הפעם הרגשתי מצוין בתחילתה. עד אותה נקודה אכלתי ושתיתי בדיוק לפי התכנון.
מרגיש טוב לקראת התחנה בק"מ ה 55
עד שני שליש מהעליה הצלחתי לעקוף עוד שני רצים ולהגיע למקום השני. השמש היתה בחוץ, הנוף היה יפהפה, הרגשתי נפלא, אך בבת אחת התחלתי להרגיש שאני חייב להאט. המים שהיו לי לא הספיקו לקטע הארוך של 1:45 שעות בין התחנות, ותכנון לא נכון של האוכל גרם לגרעון קלורי. כל זה, בשילוב עם הגובה, גרמו לי למחלת גבהים נוראה. ניסיתי להדחיק את הרצון להקיא, אך בסוף הוא גבר עלי. כל השרירים בגוף – מכף רגל ועד צוואר, נתפסו לי. כמעט ולא הצלחתי לרוץ בכלל בקטע עד התחנה הבאה והזמן פשוט לא עבר. לקח לי כמעט שעה להגיע לתחנה מהרגע שהרגשתי רע. שעה שבה עקפו אותי ארבע רצים (לא אצנים).
הסינגלים ביער
שלג מפתיע ורגליים ורודות
כשהגעתי סוף סוף לתחנה בה חיכה לי חבר, נאלצתי לשבת. זה בשונה מכל שאר התחנות בהן ביליתי פחות מדקה למילוי מים ויציאה. שתיתי יותר קולה מכל מה ששתיתי בחצי השנה האחרונה (בערך ליטר) ואכלתי תפוז. בתחנה הזו "בזבזתי" קרוב לעשר דקות, אבל הבנתי שבכדי לרוץ את 20 הק"מ האחרונים אני חייב לצאת מגרעון הקלוריות והנוזלים. יציאה, הקאה קלה נוספת ועוד רבע של קרטוע והצלחתי שוב לרוץ (די מהר לשמחתי). חזרתי לשגרת התחרות, אבל לא לזמן רב.
זה המקום להזכיר את הציוד המינימלי שיצאתי איתו לתחרות. בסך הכל בקבוק קטן של פחות מ-400 מ"ל וחגורת מותן עם מקום למספר ג'לים. להבדיל מאירופה, תחרויות בארה"ב מתאפיינות במספר רב יחסית של תחנות עזר, ולכן יש פחות צורך בציוד רב עבור מי שרוצה לסיים מהר. בתחרות הזו היו פרושות עשר תחנות לאורך התחרות. הבעיה היתה שהפריסה במקרים מסויימים לא היתה אידיאלית.
טיפסתי עליה נוספת, מעט פחות משמעותית. בפסגתה התחיל לרדת שלג! איך? עד אותו רגע היה נעים. קשה לי לתאר את השעתיים וחצי האחרונות עד קו הסיום. שלג, גשם, הליכה, ביגוד לא מספק, גם ריצה היתה שם, רגליים ורודות וסינגל שבתנאים אחרים היה יכול להיות מדהים ביופיו.
סיימתי ב-9:38 במקום ה-6. את התחרות סיימו בסך הכל 20 רצים עקב מזג האויר הקשה.
אז מה כן הרווחתי מכל ה"סבל" הזה? ראשית סיימתי את הריצה הארוכה בחיי . שנית, לא נפצעתי. הרגשה נפלאה. הפעם לא אחזור על טעויות העבר, ואקח שבוע הפסקה. מהטעויות אני אדע להפיק לקחים לתחרויות הבאות, אבל הרווח הגדול ביותר הוא שהבנתי שגם לאחר כמעט עשר שעות אפשר לרוץ, ועוד בקצב סביר.
חזרה בבולדר על הר גרין. רגע נדיר מעל העננים
באוקטובר אני חוזר ללמוד בארץ, אבל את בולדר אני עוזב באמצע יולי. אני מתחיל נסיעה ארוכה לאלסקה, שבה אגור ברכב וארוץ בהרים הרבים שיש לארה"ב וקנדה להציע. אמנם קבעתי לי עוד תחרויות בדרך ויש לי חברים לבקר, אבל את מירב זמני אקדיש ללהיות בטבע. להיות לבד.
אני מתרגש.
8.6.2014
