6:20 בבוקר. קור מקפיא. לאחר נסיעה של רבע שעה אני מגיעה לתחנת הרכבת בלוד, שם אני ממתינה לדרור. הרכבת מאחרת, כרגיל, בחמש דקות ודרור יוצא ממנה אחרון, גם זה כרגיל. אני יוצאת מהרכב וקוראת לו, הוא נכנס ואנחנו מתחילים בנסיעה ליישוב רעות. בתכנון ריצה של 22.5 ק"מ – הארוכה הרביעית שלנו ביחד בדרך למרתון תל אביב
מאת: קרן גולדבלט
האימונים ברעות כי שם אני גרה ולכן מכירה את הדרכים ביישוב וכן בגלל שהיישוב רווי עליות. דרור גר באשדוד ובדרך כלל מתאמן בפארק הירקון. למזלו, או לרוע מזלו, אני מאוד מאמינה בעליות ובטוחה כי הן הופכות אותנו לרצים חזקים וטובים יותר. אני "רצה מנוסה", דרור חדש בעסק, אז אין לו ברירה אלא להקשיב לי. לפחות בינתיים.
אנחנו מחנים את הרכב ומסיימים את ההכנות האחרונות. קר בחוץ, אבל ודאי יתחמם בהמשך, במיוחד כשמצפה לנו ריצה של שעתיים פלוס . דרור מוציא רצועה אלסטית, אותה אנחנו מלבישים כל אחד על הזרוע שלו ויוצאים לדרכנו. דרור לקוי ראייה. הוא לא עיוור לחלוטין, יש לו שרידי ראייה.
דרור
צילום: קארין גולדבלט
רצנו במרוץ הוד השרון ובעזרת השמש הבוהקת הוא הצליח לראות את הפס הלבן במרכז הכביש, אבל ביום קר וערפילי הוא לא רואה הרבה. אנחנו רצים בתיאום מוחלט, מניעים את ידינו ורגלינו ביחד. אם יש מהמורה בדרך אני תופסת את ידו ומזהירה אותו. למדנו לתקשר ולרוץ ביעילות ביחד.
האחריות היא אדירה, למרות זאת, אני מצליחה לפשל בכל פעם. בריצה הראשונה שלנו באזור רצנו בתוך שכונת מגורים ומצאנו את עצמנו מתחמקים מהעצים הנמוכים, משתחלים במעברים צרים, חוצים אינספור כבישים, מטפסים על מדרכות, יורדים ממדרכות ונזהרים ממהמורות. תכנון רע. הריצה הארוכה הבאה שלנו הייתה בתל אביב.
התחלנו בפארק הירקון והמשכנו לכיוון הים וצפונה להרצליה. הנוף היה כל כך יפה. אני בדרך כלל רצה בשטח וחוף הים פשוט הקסים אותי. כל כך, הקסים אותי, שפשוט שכחתי להביט בשעון ובסופו של דבר רצנו שני קילומטרים יותר ממה שהיינו אמורים! הרגשתי כמו אהבלה. במקום לעזור אני עושה צרות. אבל זה לא ממש ככה. דרור הוא חבר. יש לו משפחה, עבודה, ילדים בצבא, ממש כמו לי והוא רץ במועדון הריצה שלי – "אתגרים".
מועדון "אתגרים" מורכב מרצים לקויי ראייה ומרצים בעלי בעיות פסיכיאטריות, אבל אנחנו מועדון ריצה לכל דבר. את הריצה הפעם תכננתי טוב יותר. פתחנו על דרך הפטרולים סביב היישוב מכבים, דרך קשה אבל נהדרת. משם יצאנו לכיוון מודיעין בכביש שסלילתו עדיין לא נגמרה, אותו חלקנו עם משאיות וציוד מכאני כבד. אני צדה את עיניו של כל נהג בדרך ואילו דרור ממהר לנופף לשלום.
מועדון "אתגרים"
צילום: קארין גולדבלט
בסופו של דבר אנחנו מגיעים לשביל מעולה שנבנה בפרברי העיר מודיעין ומיועד לרצים ולרוכבי אופניים. אנחנו מורידים את הרצועה האלסטית מזרועותינו כי דרור "רואה" את קצה השביל. אני מקפידה להסתכל בשעון כדי שנוכל לקחת ג'ל כל 45 דקות. ביחד אנחנו מחשבים מתי צריך לשוב על עקבותינו.
רצנו כבר 16.4 ק"מ ואנחנו יודעים שהמרחק מנקודת ההתחלה עד לבית הוא 3.8 ק"מ. התכנון הוא לבצע 22.5 ק"מ היום. אחרי 18 ק"מ אנחנו נתקלים בעלייה קלה. לפתע אני מאבדת קצת כוח ודרור נראה חזק הרבה יותר ממני. קילומטר לאחר מכן תורי להיות חזקה כאשר דרור מאבד קצת כוח ומשחק עם הקצב כדי להחזיר את התזוזה לרגליים.
אנחנו מסיימים כ-300 מטר מהבית שלי בהליכה קלה. הגענו הביתה, מקלחת קצרה, אוכלים לחמנייה עם חביתה וירקות ומוכנים להתחיל עוד יום עבודה, קצת עייפים וקצת באיחור. אני מורידה את דרור בתחנת הרכבת, הוא נוסע לאשדוד ואני עושה את דרכי לתל אביב. עוד ריצה הסתיימה לה בהצלחה בדרך למרתון.
קרן גולדבלט
מנהלת PRO SPORT, אם לארבעה, גילתה את עולם הריצה בגיל 40. במהלך השנים האחרונות התחרתה במספר מרתונים, תחרויות ריצה, טריאתלונים ומרוצי אופניים.
קישורים: מרתון, ריצה
