קרן גולדבלט גילתה את הריצה בגיל 40 ומאז הספיקה לעשות הכל: מרתונים, אולטרה-מרתונים, איש ברזל, ומה לא? אבל יותר מכל היא מזוהה עם מרוצי האולטרה-מרתון שהיא מארגנת. בראיון למור שלזינגר היא מספרת על הכול, ואף תתארח בפורום נשים בספורט ביום ראשון הקרוב

מאת:מור שלזינגר

קרן גולדבלט (49) נשואה ואם לארבעה ילדים חיה ונושמת ספורט. היא מנהלת חנות ריצה מקצועית, חובבת ריצות, אופני שטח וסקי, אבל מזוהה יותר מהכל עם מרוצי האולטרה מרתון שהיא מארגנת. עם ההספק שלה, קשה להאמין שאת הספורט גילתה בסך הכל בגיל 40, ועוד במקרה.

איך התחלת לרוץ?
בעצם הגעתי לריצה דרך הילדים, שהיו אז בקבוצת שחייה. היה מרוץ למרחק 2 קילומטר, ובעלי אמר שהוא ירוץ איתם, ומיד אמרתי שגם אני. בעלי היה מאוד מופתע, ושאל בסקפטיות: "את יכולה?" ואני אמרתי שאם הבן שלי, בן 5 יכול לרוץ, אז גם אני יכולה. וכך בעצם הכל התחיל.

ואיך הגעת מאותם 2 קילומטרים לאולטרה מרתונים?
בטעות, צוחקת קרן, ממש כמו רכבת שעולים עליה בלי לדעת לאן תגיע. התחלתי לרוץ להנאתי עם הכלבים בשטח. ואז חברה הציעה לי לבוא איתה למרוץ עין גדי, לרוץ 10 קילומטרים. לא ממש התלהבתי, אבל אז היא המשיכה וסיפרה שיש מקצה ילדים, וזה מה ששכנע אותי והסכמתי.

בכלל לא ידעתי מה זה 10 קילומטרים ריצה, אז נסעתי עם האוטו ומדדתי מסלול בישוב, ואז רצתי את זה, פשוט כדי לראות אם אני מסוגלת לעשות את זה בכלל. על קו הזינוק מאוד חששתי, ממש פחדתי. היו אז מעט מאוד נשים, מסביבי כולם היו גברים, אתלטיים, עם בגדי ריצה מקצועיים וממש לא הבנתי מה אני עושה שם. פשוט נהניתי מכל החוויה. החלק החברתי מאוד מצא חן בעיני, לרוץ עם עוד אנשים מסביב, עם השיחות הקטנות בדרך, ועם תחושת הביחד. באותה שנה כבר רצתי את מרתון ניו יורק. שוב דרך אותה חברה שאמרה לי: "רצת כבר 10 קילומטרים, בואי נעשה מרתון". אני מיד אמרתי שבחיים לא אעשה את זה, ואז אחרי שבוע התקשרתי אליה ואמרתי לה "בואי נעשה את זה". על קו הזינוק של המרתון כמעט הקאתי מרוב לחץ ודאגות, לא הבנתי מה אני עושה שם. אבל היה ממש בסדר. באותו מרתון ראשון רצתי בסבבה, לא דחפתי, וסיימתי בזמן של 3:50 שעות. חודשיים אחרי זה היה מרתון טבריה, ואז כבר רציתי לראות מה קורה כשאני לוחצת, ורצתי 3:33 שעות.

התחלת עם שגעון האולטרה שסוחף את כולם עכשיו, מאיפה הגיע הרעיון?
באופן אישי אני מעדיפה לרוץ בשטח, והאולטרה מרתון מגיע עם הגיל. בגילנו מחפשים משהו אחר, ואני פשוט אוהבת ריצות ארוכות. זה לא בא מתוך רעיון עסקי כזה או אחר, אלא פשוט מתוך אהבה גדולה.

מה את אוהבת בריצות כאלו?
קודם כל זה טיול בטבע, ובקצב אחר. בשבילי זה חיבור בין שני עולמות שאני מאוד אוהבת: עולם הריצות, ובפרט ריצות ארוכות לצד הטבע, והטבע בארץ הוא דבר מדהים בכל עונה. והחיבור הזה בין שני העולמות הוא כיף מדהים בעיני.

מה כרוך בהפקה של אירוע כזה?
הפקה כזו כרוכה בהרבה מאוד עבודה. זה מתחיל במציאת מקום, עם מסלול שעובר בשטח, ללא הרבה מעברי כביש, או שטחים סגורים וזה לא פשוט. אחר כך צריך למצוא מועצה מקומית שתומכת ורוצה באירוע כזה, כי ללא גב כלכלי של מועצה מקומית זה בלתי אפשרי במרוץ מועט משתתפים כמו מרוץ אולטרה.
בשלב הבא חייבים לשווק את המרוץ, גם לרצים וגם לנותני חסות.

אנחנו עובדים עם כל הקבוצות הגדולות, מדברים עם מאמנים ורצים, מעבירים הרצאות ומשווקים גם דרך פורומים ואתרים. במקביל אנחנו משווקים גם לנותני חסות, ולחברות, לנסות לשכנע אותם שתהיה להם חשיפה, ולמכור לעיתונות. סמוך יותר לאירוע צריך לדאוג לכל נושאי המנהלה, להביא את כל מה שצריך: אוהל, שטח החלפה, שולחנות, שער סיום, כרוז, מוזיקה, מדידת זמנים, וכמובן גם הפקה של חולצות, מדליות, גביעים וכל מה שמסביב. סמוך לאירוע מתחילים עם תיאומים מול כל הגורמים באיזור, לראות שיש אישור לעבור דרך השדות, לבדוק מה קורה עם הבקר. תיאומים מול גורמים כמו רשות הגנים, הכנת תיק אירוע ועבודה מול המשטרה ועוד.

חודש לפני האירוע צריך לבדוק שוב את המסלול, אפילו שהוא נסגר כמה חודשים מראש, כי תמיד יש שינויים בשטח. למשל, דרך עפר שנראתה סבבה לפני שלושה חדשים, פתאום אחרי הגשמים הפכה להיות מיני אגם. המרוץ הזה הוא דבר פנטסטי, טוב ונכון שיהיה, הלואי שלא הייתי צריכה להפיק אותו. ואנחנו עוד מפיקים שלושה אירועים כאלו בשנה.

איך משלבים את המשפחה לשגעון הזה?
הילדים שלי הם חלק אינטגרלי מכל מה שאני עושה. האמת שהם אחראים לכך שהכל התחיל. הבן שלי עשה טריאתלון כבר לפני גיל 8, הם כולם ספורטאים ובעצם זה הם שגררו אותי. הם מאוד תומכים, מאוד עוזרים ואני לא מפיקה אירוע בלעדיהם. כולנו מאוד נהנים מזה. יש לי שלושה בנים ובת, ומאוד חשוב לי שהיא תקבל את המסר של ספורט כדרך חיים. וחשוב לי להוות דוגמא אישית בשבילה, כי בנות, ובמיוחד בארץ, לא מקבלות מספיק עידוד לעסוק בספורט. אני רואה לפעמים את הדוגמניות הרזות והדקיקות, ודווקא בגלל זה חשוב לי שהיא תעסוק יותר בספורט, ופחות תתעסק בכמה אני שוקולת ואיך אני נראית. 

אלו עצות תתני לנשים בתחילת דרכן בעולם הריצה?
חשוב לזכור שכל אחת צריכה למצוא את הדרך שלה, ואת מה שעושה לה טוב, ומשתלב באורח החיים שלה. למשל קבוצה יכולה להיות דבר נהדר, לתת תמיכה ולעזור לנשים להתמיד. יש אינספור קבוצות, וכל אחת יכולה למצוא את הקבוצה שמתאימה לה. ויש גם דרכים אחרות, נשים רבות מעדיפות להתחיל ולהתאמן לבד, בגלל אילוצים של לוח זמנים. בכלל, לנו הנשים, עם כל מגלות הזמן שלנו, ריצה זה דבר פנטסטי, אנחנו מקבלות אימון אינטנסיבי בזמן קצר יחסית.

איזה מסר את רוצה להעביר למי שקוראת את הכתבה?
אני מסתכלת על טריאתלון נשים, שהוא אירוע מדהים בעיני, בזכות האופי שלו, ובזכות מספר הנשים העצום שמגיעות וזו הפעם הראשונה שלהן. והאוירה היא מדהימה בתחרות הזו. ובעיני, המסר העיקרי שאני רוצה להעביר הוא שאם היו יותר נשים בספורט, בכל האירועים, גם האוירה היתה יותר קרובה לזו בכל האירועים. חשוב לי להדגיש שריצה זה ממש לא עולם של גברים. אנחנו הנשים נמצאות קצת מאחור ואסור שזה יהיה כך. לא חייבים להגיע לתחרויות, אבל יש משהו נורא כיפי בתחרויות וזה החלק החברתי. והייתי רוצה לראות עוד ועוד נשים בענף המקסים הזה.

רוצים לשאול את קרן עוד שאלות? הצטרפו אלינו לפורום נשים בספורט ביום ראשון הקרוב, 14.2.2010 בשעה 18:00 לאירוח החי.
תמונות / קרן גולדבלט