לסיפור הבא אפשר לקרוא "איך גילינו שריצה זה לא בשבילנו" או "איך ניסינו פעם לרוץ – אבל ויתרנו". סביר להניח שכולנו מכירים אותו, אם לא באופן אישי אז מחברים ומכרים. הדבר החשוב הוא מוסר ההשכל של הסיפור; הוא רלוונטי לכל מי שרוצה להתחיל לרוץ, וגם למי שכבר רץ הרבה שנים ושכח למה התחיל.
למה זה קורה לנו? | צילומים: thinkstock
זה הולך כך: ההתחלה תמיד הדרגתית. אט-אט מתגנבת ללבנו ההכרה שהגיע הזמן לעשות משהו. חייבים. אנחנו עולים במשקל, שכבות שומן מצטברות במותניים ובירכיים, כרס מיותרת הולכת לפנינו, העלייה במדרגות גורמת לנו להתנשף, השנים נותנות בנו את אותותיהן, ואנחנו מרגישים את זה. אנחנו רוצים להיראות ולהרגיש טוב יותר. בסוף מגיעה ההחלטה: מחר בבוקר מתחילים להתאמן! עצם ההכרעה משמחת אותנו. סוף-סוף, אחרי הרבה התלבטויות, התעצלויות ותירוצים שונים ומשונים, לקחנו את עצמנו בידיים וקיבלנו החלטה אמיצה. אנחנו כבר מתחילים לדמיין את הקילוגרמים נושרים זה אחר זה, איך אנחנו הופכים לרצים חטובים וקלי רגליים, איך חיינו משתנים. עוד לפני הצעד הראשון יש בנו אנרגיות חדשות, אדרנלין ותקווה. אנחנו קובעים יום ושעה לריצה הראשונה שלנו, וחשים עוד הבזק של התרגשות. ביום שלפני אנחנו מתחילים בהכנות: שולפים את הטי שירט מהארון – היא כבר קצת קטנה עלינו, אבל אל דאגה, עוד מעט נחזור למידה הישנה. מוציאים מהבוידעם את המכנסיים הקצרים שלבשנו בקיץ שעבר כשהלכנו לים, ומאתרים את נעלי ההתעמלות בתחתית הארון. מועד הריצה מגיע. ההתרגשות גוברת. הגוף רווי אדרנלין ויש לנו תחושה של דף חדש בחיים. מהיום נהיה אנשים חדשים. רזים יותר, מהירים יותר, צעירים יותר. נשלוט בחיים שלנו ולא ניתן להם לשלוט בנו. נהיה מנהלים ולא מנוהלים. נהיה מאושרים.
מהיום נהפוך לאנשים חדשים?
אנחנו יוצאים מהבית חמושים בנעלי ההתעמלות ובבגדי הריצה, נחושים ונכונים לכל מאמץ שנצטרך לעשות כדי להגשים את התקוות ואת הציפיות שלנו מעצמנו. שום דבר לא יעצור אותנו בדרך אל האושר. ניתן את כל מה שיש בנו. נתאמץ, נשתדל, לא נוותר. אנחנו מתחילים לרוץ, חשים בהתרוממות הרוח. בצעדים הראשונים אנחנו מרגישים את האוויר מסביב ואת תנועת הגוף, שכבר הרבה זמן לא היה בתנועה. אנחנו רצים, אבל אז קורה האסון: הגוף לא משתף פעולה עם התכניות שלנו. הדקות עוברות לאטן וקצב הלב מטפס מעלה-מעלה. פתאום אנחנו חסרי נשימה, השרירים שורפים ואנחנו מזיעים. החלום הפך לסיוט. אנחנו נחושים להתגבר. לא כל קושי קטן יגרום לנו לוותר על התקוות שטיפחנו, על ההחלטות שקיבלנו. אבל הגוף בשלו, מורד ונעצר. אוקיי, אנחנו מחליטים, ננוח כמה דקות ונחזור לרוץ. ושוב אנחנו רצים, ושוב הלב שלנו מאיים להתפוצץ בבית החזה, ושוב אנחנו קצרי נשימה ועייפים. וכך אנחנו מנהלים לנו מלחמת התשה עם הגוף המורד, עד שאנחנו חוזרים הביתה סחוטים אבל מלאי סיפוק. ניצחנו בקרב. היה קשה ומעייף. השרירים תפוסים והנשימה חרוכה, אבל המשימה הושלמה. בסוף היום נבחן את השפעת האימון מול הראי, על המשקל באמבטיה, לראות אם כבר נתן בנו את אותותיו. לאימון הבא, שתוכנן לעוד יומיים, לא נצא. לא משום שחלילה ויתרנו, אלא הגוף תפוס והשרירים שלנו כל כך כואבים עד שאנחנו בקושי יכולים ללכת. ללא ספק, אנחנו חושבים, זה סימן טוב המעיד על אימון קשה, מין תעודת הוקרה של הגוף. אוטוטו נקבל את התמורה על המאמץ האדיר שהשקענו.
אחרי ארבעה ימים אנחנו יוצאים לריצה נוספת. חסרה חדוות הפעם הראשונה, ההתרגשות מהדרך החדשה כבר פגה, אבל החלטנו לא לוותר. אנחנו נזכרים בקשיים שניצבו לפנינו בעבר הרחוק, למשל בטירונות. היינו צעירים וחזקים, וכשהיה קשה, בכל זאת לא ויתרנו. גם הפעם לא נישבר. שוב אנחנו בחוץ באותה טי שירט – עדיין מעט קטנה עלינו אבל תכף זה יסתדר – באותם מכנסיים מהקיץ שעבר ובאותן נעלי התעמלות. ושוב אנחנו רצים. הדופק שוב עולה והנשימה מתקצרת, הגוף מורד, אנחנו נלחמים והגוף מנצח. אבל זה זמני כי הנה אנחנו שוב מחישים את צעדינו, ושוב הגוף משיב לנו בכאבים, ושוב הוא מנצח. ואנחנו בדרך הביתה, סחוטים יותר, מרוממים פחות, וטיפה, אבל ממש טיפה, ספקניים בקשר לעניין הריצה הזה. הימים עוברים, ולוח הזמנים הצפוף שלנו פשוט לא מאפשר לנו לקבוע זמן לרוץ, וגם "כאב עמום ברגל" מסייע לנו בהחלטה לתת לגוף עוד כמה ימי התאוששות, ובכלל, אולי היה כדאי להתייעץ עם מישהו שמבין לפני שהתחלנו עם הדבר הזה? שבוע נוסף חולף. אנחנו לא מהמוותרים ולא מחלשי האופי. אמנם הריצה היא סבל צרוף, עינוי הגוף ועינוי הנפש, אבל אנחנו שוב בחוץ. מוכנים לקרב. יודעים עמוק בתוכנו שבתום מאבק קצר הדופק יעלה, נתנשם ונתנשף, השרירים יתעייפו והגוף שוב ינצח. ואשר יגורנו בא לנו. אנחנו מותשים ומזיעים. הפעם, הזיכרונות מהטירונות דווקא מרפים את ידינו, הסיוטים משיעורי הספורט בבית הספר שבים אלינו, הזיעה ניגרת ושורפת בעיניים ואנחנו מתכננים קיצור דרך חזרה הביתה. תוך כדי גרירת הרגליים במעלה המדרגות מגיעות המחשבות על שיעורי ספינינג עם מוזיקה משגעת, על מכון הכושר המבטיח חיטוב מושלם תוך שלושה שבועות, ובכלל על חשיבות ההתפתחות הנפשית והפנימית, ולעזאזל כל השטחיות החיצונית הזו.
לעזאזל כל השטחיות החיצונית הזו
את הטי שירט הקטנה עלינו נזרוק כדי שלא תזכיר לנו איך היינו פעם. את נעלי ההתעמלות נשמור לאימון הניסיון בחדר הכושר, כי מעולם לא היינו מהמוותרים או מחלשי האופי. פשוט ריצה זה לא בשבילנו. תנו לנו ספינינג, אופניים, תנו לנו איזו הליכה בריאה, הכול, רק לא ריצה. כי זה פשוט לא אנחנו. הגוף שלנו לא בנוי לריצה, ריצה מזיקה לברכיים ובכלל ריצה זה משעמם, תאמינו לי, אני מדבר מניסיון. המשך יבוא: מוסר ההשכל – מה נלמד ואיך נצליח?
דניאל קרן | מייסד ומאמן ראשי של מרת"א ומחבר "ספר הריצה השלם"
