ערב יום שישי והפארק כמעט נטוש. השעה 8 אבל יש הרגשה של חצות. גשם קל מטפטף, עושה גלים קטנים בירקון. ההשתקפויות של הכל בכל מהפנטות אותי. פסי האור של הפנסים נמתחים על המים, העלים הרטובים שמנצנצים בצבע כסף כשאני עוברת

מאת:יעל גורלי

אני רצה לאט, אין לי שום סיבה למהר. מה כבר מחכה לי בבית? ללמוד למבחן? עדיף להיות פה. יש ריח של גשם ורעש של גשם והרגשה כזאת שכל היופי הזה רק שלי.  אחד הדברים הנפלאים בריצה הוא שהיא מביאה אותך למקומות שאחרת לא היית מגיעה אליהם.

הרי בגשם הזה לא הייתי יורדת אפילו לזרוק את הזבל, מצידי שהג'וקים יחגגו עליו יומיים. תאמינו לי, נשבעת, אני יודעת שאני אוהבת ריצה בגשם ובכל זאת לא התחשק לי לצאת מהבית. יש לו ארבעה קירות, תקרה ומפזר חום, באמת שהרגשתי שאלה המצאות גאוניות.

מאיפה בכלל הגיע הגשם הזה באמצע הקיץ? אה, נכון, עכשיו חורף. נו, טוב. מזל שבבית נמצא גם החומר למבחן. ניצלתי את העובדה שהקלסר לא יודע לרוץ וברחתי החוצה. מבט אחרון על הנעליים, לזכור איזה צבע הן לפני הבוץ, כובע, מעיל וקדימה הסתער.

ברגע שאני מתחילה לרוץ, אני הופכת מכלבלב רטוב ומייבב לגיבורת-על. עוברת ליד בית קפה ורואה בפנים אנשים עם כוס שוקו חם, ובכלל לא רוצה להתחלף איתם. להפך – אני חושבת שהם, עם המבט שמלווה אותי בין רחמים לתהייה כנה, צריכים לקנא בי.

הנה אני, עומדת מול איתני הטבע ולא נכנעת. איפה המשאית עם המדליות? בפועל, רוב הזמן הגשם הוא בקושי זרזיף ובינינו, את הריצות באוגוסט סיימתי הרבה יותר רטובה. אבל ההרגשה היא על גג העולם.  אני רצה לי ותוהה האם הייתי נהנית ככה מריצה בגשם אם הייתי רצה בלונדון, למשל.

האם הגיוון הוא הסוד בחוויה? הרי כל מה שהופך את פארק הירקון לקצת-פחות-לעוס הוא מבורך. אני מנסה לדמיין לונדוני שחוזר מביקור בארץ ואומר לחברים שלו: "רצתי שם בחמסין, זה היה כל כך מגניב". לא יודעת, קשה לי להאמין. יש בגשם משהו אחר, משהו מלא חיים ושמח.

בפעם הראשונה, שרצתי בגשם, זה היה בטעות. חיכיתי להפוגה כדי שאוכל לצאת לרוץ והוא תפס אותי בדרך חזרה. הדבר שהכי הדהים אותי הוא שראיתי אנשים שבבירור היו בדרך לריצה. הם לא נראו בכלל ממהרים למצוא מקום מסתור. בכלל לא נראה שהם שמו לב למזג האוויר.

הם התכוונו לרוץ בגשם. פסיכים! הם יקבלו דלקת ריאות ושלפוחיות ברגליים ו…  טוב, כל זה היה בתקופה שבה לא ידעתי מה זה דריי-פיט וגם אם שמעתי על זה לא חשבתי שזה בשבילי. לרוץ בגשם וברוח עם סווטשירט כותנה ספוג מים, עם כל חיבתי לחוויה, זה לא באמת כיף.

ככל שהבחירה, לצאת מהבית, יותר קשה כך הסיפוק יותר גדול. זה כנראה ילדותי אבל אני נהנית לעשות "להפך". כשהאנשים ברחוב בורחים להתחבא מתחת לגגון של קיוסק, אני נהנית להיות זאת שלא אכפת לה להרטב. אני אומרת לעצמי שגשם זה מים מחוץ לגוף ובתוך הגוף גם הכל מים.

אחד האנשים בפארק אמר לי בגאווה "היום רק הפסיכים פה". גם הוא נהנה להרגיש שונה ומיוחד וגם מבחינתו ההרגשה הזאת לא שווה כלום אם אין עם מי לחלוק אותה.  ואולי, הכי כיף, זה לחזור לאותו בית עם ארבעה קירות ותקרה ומפזר חום (וקלסר שמחכה לי בסבלנות), להסתכל החוצה על הגשם ולחשוב איזה מזל שאני בפנים.

יעל גורלי
סטודנטית למשפטים ופסיכולוגיה, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)