מאת:אייבי גילת
 
רותם ישי, אלוף ישראל ברכיבת אופניים, קיבל פרס כספי בתום האליפות – שובר קנייה על סך 300 ש"ח. אייבי גילת סבור שבשביל להפוך את רוכבי העילית בישראל לרוכבי-על בינלאומיים צריך לתת קצת יותר, או הרבה יותר, בעצם הרבה, הרבה יותר
סובב נגב 2008 מקצה עילית צלם: אמיר כהן
רותם ישי ניצח את אליפות ישראל באופני הרים 2008 שנערכה במעלות וקיבל שובר על סך 300 ש"ח לקניית מוצרים ברשת חנויות שהייתה חלק מנותני החסות של האירוע. באליפויות מדינה אחרות הנערכות בכל רחבי העולם המערבי מקבלים סכומי כסף משמעותיים הרבה יותר. אז מה בדיוק קורה כאן? מדוע רוכבי עילית המשקיעים את כל זמנם ומרצם בתחרויות מקבלים סכומים כל כך נמוכים?
להיות רוכב אופניים בקטגוריית עילית בישראל שנת 2008 זוהי משימה לא פשוטה כלל ועיקר. רכיבה על אופניים כספורט אינדיווידואלי דורשת המון השקעה בזמן ובציוד יקר. רוכב אופניים ברמת עילית בישראל מתאמן קרוב ל- 20 שעות ומעלה בשבוע בתקופות לחוצות, דבר שמשאיר אותו עם מעט מאוד אנרגיה כדי לעסוק בדברים אחרים כמו עבודה מסודרת או לימודים למשל. מבחינת הציוד רוב הרוכבים הבכירים מסודרים על ידי חסויות של חברות מסחריות אבל בצמרת צפוף, מאוד צפוף. לרוב הרוכבים יש הוצאות נוספות שאינן ניתנות על ידי נותן החסות, כמו נסיעות לחו"ל לתחרויות ומחנות אימונים, אכילה מיוחדת כולל חטיפי אנרגיה, משקאות איזוטוניים ותוספי מזון שונים. גם ההרשמה לתחרויות בארץ, הנסיעות לתחרויות, הלינה בצימרים כדי להיות קרוב למקום האירוע, כל אלו הם רק חלק מגל של הוצאות שהרוכבים הבכירים בישראל נאלצים לסחוב על הגב שלהם.
ממש כמו דוגמנית על או זמר מפורסם החיים בזוהר נראים למשקיף מהצד הרבה יותר זוהרים ממה שהם באמת. רוב רוכבי העילית בישראל נמצאים בקטגוריית גיל של בין 15 ל- 22 שנה. בישראל רוכב עילית שהוא בן 25 נחשב כבר ל"זקן" בזמן שבעולם זהו רוכב שיכול למשוך את הקריירה שלו לפחות עוד 10 שנים. בכלל, בישראל הקריירה של רוב רוכבי העילית היא מאוד קצרה ונמשכת לרוב עד גיל הצבא ומעט מאוד אחריו. הסיבות לכך הן:
- הרוכב החליט שמה שהתחיל אצלו כתחביב מיצה את עצמו ועכשיו זה הזמן ללכת ולעשות לביתו.
- השירות הצבאי זוהי תקופה מאוד קריטית. מעט מאוד רוכבים מקבלים את המעמד של ספורטאי מצטיין כך שיוכלו להתמסר לאימונים. היציאה לחו"ל לתחרויות בתקופה כל כך קריטית להתפתחות הרוכב היא מאוד קשה עד בלתי אפשרית והסיכוי להתקדם רק בישראל הוא מאוד נמוך.
- מיעוט של תחרויות כאן בישראל וברמה שאיננה תואמת את רמת התחרויות בחו"ל.
- הנושא של מקצוע לחיים, עבודה , קריירה ופרנסה הם נושאים שמקבלים חשיבות עליונה.
- חוסר תמיכה כלכלית. ההורים יכולים לעזור אבל גם עד גבול מסוים.
נכון להיום מספר רוכבי העילית בישראל הנחשבים מקצוענים כלומר מרוויחים את לחמם מעיסוקם, הוא פחות ממספר האצבעות בכף יד אחת. דרור פקץ' פרץ את תקרת הזכוכית בחוזה עם קבוצת סוברו גארי פישר. רן מרגליות רוכב בקבוצת סוניור דובאל הספרדית שהחליפה ספונסר. ושלומי חיימי שרוכב עבור קבוצה שוויצרית. זהו. שלושה רוכבים מתוך אוכלוסייה של קרוב ל- 100 רוכבים ורוכבות עילית כביש והרים. המצב הזה יוצר אנטגוניזם. מחד, מי שמסתובב במקומות המפגש של רוכבי האופניים בארץ יכול לקבל את הרושם שספורט האופניים השתלט על כל פינה בארצנו הקטנטונת, ומאידך, בקצה של הפירמידה, רוכבי העילית שלנו, אותם הרוכבים האמורים להביא את ההישגים, להתחרות במשחקים האולימפיים הבאים בלונדון 2012 ולהתקדם ברמה העולמית, אינם יכולים לעשות כן בשל מחסור בתמיכה כלכלית.
אז מה צריך לקרות כדי שהעסק יתחיל להשתלם גם מבחינה כלכלית וכדי שרכיבה על אופניים תהפוך בישראל למקצוע:
- כניסה של חברות היי טק לענף– מדינת ישראל היא מעצמה היי טקית. ברגע שחברות ההיי טק יגלו את הפוטנציאל המסחרי שטמון במרוצי אופניים ויתמכו בקיומם של מרוצים, הפרסים הכספיים יגדלו והתמריץ לרוכב יעלה.
- "מפעל הפיס" כנותן חסות – המון ענפי ספורט חייבים את עצם קיומם לכספים אותם מזרים מפעל הפיס. ברגע שהמועצה להסדר הימורים בספורט תגלה גם את הענף שלנו ממש כמו בבריטניה ששם הלוטו השקיע המון כספים בגילוי ופיתוח כישרונות צעירים ובניית וולודרומים ומועדוני רכיבה. מארק קוונדיש הספרינטר המצטיין הוא אחת התוצאות של ההשקעה הכספית הזו.
- הקמת קבוצות רכיבה ישראליות מקצועניות – שתתחרינה בארץ ובחו"ל, והרוכבים בה יהיו רוכבים מקצוענים שמרוויחים משכורת. בלגיה היא מדינה עם אוכלוסייה של 6 מיליון איש שמספקת לפלוטון המקצועני 2 קבוצות ברמת פרו טור (קוויק סטפ וסילנס לוטו). אין שום סיבה שלא נחקה את הבלגים. אגב, ניסיון ישראלי בכיוון כבר נעשה עם מועדון רוכבי ת"א שהתחרה כבר בכמה תחרויות בינ"ל בחו"ל כולל הטור של תורכיה והטור של הקריביים.
- קיומה של ליגת על ברמה גבוהה – בכל ענפי הספורט בישראל שבהם הספורטאים מרוויחים כסף מעיסוקם יש ליגת על עם שידורים ישירים בטלוויזיה וחסויות. הבאת רוכבים בכירים מחו"ל ברמה גבוהה יחד עם קיום יותר תחרויות ושידורים בתקשורת יהפכו את העסק לכדאי יותר מבחינה מסחרית.
- קיום מרוץ שלבים בישראל – בשנות ה-60 של המאה הקודמת היה בישראל מרוץ 6 הימים. מדינת ישראל עם החרמון והגליל בצידו האחד וים המלח, הנגב ואילת בצידו השני יכולים להפוך לגן עדן למרוץ בן כמה שלבים. מרוץ כזה עם קבוצות מקצועניות מדרג גבוה שיבואו מחו"ל עם ליווי תקשורתי מתאים יכולים לעורר גלים גבוהים אצלנו. אירוע כזה ברגע שיהפוך למסורת ממש כמו הטור של תורכייה יכול לחולל פלאים בנושא ענף האופניים בישראל. הטור דה פרנס מעבר היותו אירוע ספורטיבי הוא גם אירוע מסחרי ממדרגה ראשונה. בערים שבהם יעבור הטור של ישראל האורחים יזמינו לינות, סוחרים ימכרו מזכרות, התקשורת תשדר והחגיגה תהיה גדולה.
בישראל 2008 מצב רוכבי העילית איננו סימפטי. ישנם כאלה הנמצאים בין החלטה לעזוב את הענף שלא פרנס אותם בכבוד ולעבור לשטחים אחרים שבהם יוכלו להתקדם מבחינת קריירה, עבודה ופרנסה. לעומתם יש כאלה שמנסים את מזלם מעבר לים להתקבל לקבוצה מקצוענית ולנסות לממש שם את הפוטנציאל. דבר אחד בטוח, רוכבי העילית צריכים להתפרנס מהתחביב שהפך עבורם לדרך חיים ומקצוע לפחות בתקופת היותם ספורטאים.
אייבי גילת
( M. ED ) בחינוך גופני
פרשן ויועץ לרוכבי אופניים
