"גאוצ'אנג היא אחת ממספר ערים עתיקות שפרחו בעבר על דרך המשי. היא משתרעת על שטח נרחב וכוסתה במשקעי לס במשך מאות שנים. העיר נוסדה במאה ה-2 על ידי שושלת חאן, ואחר שגשגה בזמן שושלת טאנג." חזי יצחק וחבורת רוכבי האופניים ממשיכים את מסעם בדרך המשי / חלק ג'  

מאת:חזי יצחק

המשכנו לכיוון העיר העתיקה גאוצ'אנג. רכבנו דרך אזור מיושב עם אנשים, ילדים, בתי מלאכה, הכל חלף מול העיניים במהירות וניסיתי לקלוט עוד מראות כדי לנצור בזיכרון.
 
גאוצ'אנג היא אחת ממספר ערים עתיקות שפרחו בעבר על דרך המשי. היא משתרעת על שטח נרחב וכוסתה במשקעי לס במשך מאות שנים. העיר נוסדה במאה ה-2 על ידי שושלת חאן, ואחר שגשגה בזמן שושלת טאנג. במאה ה-14 היא ננטשה כנראה כתוצאה של שינוי אקלימי שגרם לאקלים מדברי יותר. העיר הייתה מוקפת בחומה באורך של 5.5 ק"מ ובמרכזה היה ארמון ומקדש בודהיסטי ששרידיו נותרו בלב האתר, והסינים שוקדים עתה על שימורו. הסיור בעיר העתיקה מתנהל על גבי עגלה הרתומה לחמור.

מזג האוויר השתנה במהירות וענני אבק הגיעו מדרום. סופת אבק שהגיעה ממדבר טאקלימקן הפכה את השמיים לצהובים והראות הוגבלה לעשרות מטרים. המקומיים לא התרגשו, הם רגילים לזה.

מגמת פנינו הייתה להגיע אל אגם אדין המקום הנמוך ביותר בשקע של טורפאן שהוא גם המקום הנמוך בסין. הרכיבה הפכה למלחמה ברוח ובאבק. רכבנו מאחורי הג'יפ ששבר את הרוח אך האגם היה רחוק. כך חלפו להם הקילומטרים והפכו למאבק של כל רוכב עם עצמו.  לא להישבר ולהמשיך כדי להגיע למטרה – האגם, שהוא אגם יבש.  אבל מה זה חשוב, מטרה היא מטרה וברגע שהחלטת הכל הופך למשני מלבד הרצון להגיע.

בקטע מסוים הרוח שינתה כיוון והפכה לגבית. האופניים טסו על הכביש שהפך לדרך עפר שחצתה את שולי האגם היבש. זה היה מחזה סוריאליסטי, רוכבים מותשים מהרוח העזה בתוך ענני אבק במשור אדיר שמשקעי האגם יצרו צורות משונות של חיות קמאיות. לבסוף הגענו לסלע גדול שציין את הנקודה הנמוכה ביותר בסין, 175 מטר מתחת לפני הים. לפחות במקום הנמוך ביותר אנו יכולים לנצח את הסינים.

ניר ולודוויק טיפסו למעלה והניפו  את דגל ישראל, והרוח החזקה כמעט והעיפה אותם. אזור זה הוא שמורת טבע של גמלי בר דו-דבשתיים אחת מחיות הבר הנדירות בעולם שנמצאת גם במדבר גובי. גמל זה, מסוגל לשתות גם מים מלוחים ולאכול צמחי מלחות כדי לשרוד.

זוהי השמורה הגדולה בעולם ומשתרעת על שטח של 77,000 קמ"ר וכוללת חלקים מאגם לופ-נור שהתייבש וכן את העיר העתיקה לולאן שנתגלתה על ידי החוקר השבדי הנודע סוין הדן. את המומיות שגילו בלולאן ראינו במוזיאון באורומצ'י. ואת זאת שנקראת "היפה מלולאן" ששוכבת לנצח בתוך ארון זכוכית קשה לשכוח. כדור השמש הכתום שקע ואנו חזרנו לטורפאן מלאים חול ואבק אך עמוסים בחוויות.

"ההרים הבוערים" נמשכים לאורך של 100 ק"מ ורוחבם כ- 10 ק"מ, הם בנויים מאבן חול אדומה שנצבעת בצבעים עזים בשעות אחר הצהריים. זהו גם אחד המקומות החמים ביותר בסין ושמם מעיד גם על זה. ההרים חשופים מצומח שלא מצליח להתבסס כאן בשל כמות המשקעים המזערית. עלינו עם האופניים בשביל גמלים צר שטיפס למעלה, ועימנו הלך מדריך מקומי. השביל הפך לתלול וקשה היה לרכוב. 

ההמשך היה על שלוחה צרה שמדרונות תלולים נמתחו משני עבריה. פסגות ההרים היו גבוהות  ורחוקות. המדריך המקומי לא ידע לאן השביל ממשיך וטען שהוא לא ראה מימיו מישהו עולה לכאן עם אופניים. הנוף היה פראי והמשכנו להתקדם עוד מספר קילומטרים על השביל שחלף ליד דיונות חול אדומות. את האזור הפנימי של ההרים, כמעט ולא פוקדים אנשים  ואני בטוח שניתן עדיין לגלות בו תופעות חדשות ומעניינות. בירידה למטה ניצב לו בודד גזע עץ אדיר שהוא כנראה שריד מתקופה לחה יותר.

בקניון שחוצה את "ההרים הבוערים" נמצא אתר מעניין מאד של " מערות אלף הבודהא". במצוק נחצבו 67 מערות שבתקרתן צוירו ציורי פרסקו נהדרים שמתוארכים למאה הרביעית והעשירית לספירה. בחלק מהמערות מצוירות 1000 דמויות של בודהא. חלק מהציורים הוסרו על ידי הארכיאולוג הגרמני קוג בתחילת המאה העשרים, כאשר חוקרים אירופאים גילו ושדדו את אוצרותיה של סין. היום הסינים שומרים היטב על המקום ואף מונעים ממבקרים לצלם את הציורים. 

המשכנו לרכוב לטויו (Tuyu) אחד מכפרי האויגרים הציוריים ביותר. הכפר שוכן בעמק שבו זורם נחל שמשקה את הכרמים ויוצר פס ירוק זוהר על רקע ההרים החשופים. בתי הכפר בנויים מלבני בוץ ומטויחים בצבע חום אדמדם. בשנים האחרונות הסינים גילו את הכפר הזה והכריזו עליו כאתר שימור.

במרכז הכפר מסגד גדול שלו ארבעה צריחים גבוהים. מסביבו סמטאות צרות ועל הבתים שלהם דלתות מצוירות וצבעוניות. הכפר הוא קדוש למוסלמים והוא מהווה מעין "מכה קטנה" והאויגרים עולים לכאן לרגל. במותם מבקשים להיקבר בבית הקברות הגדול שנמצא במורד  הגבעה. התארגנו לשינה בבית של אחת מהמשפחות שבכפר. זו משפחה מורחבת שהבן הנשוי גר יחד עם הוריו. במרכז הבית חצר ובה המטבח שבו מכינים את האוכל. האם יחד עם בנותיה טרחו על הכנת הארוחה. הם שטפו ירקות, חתכו בשר, לשו בצק שממנו הכינו את הפסטה. הפסטה והרוטב בושלו בסירים גדולים.  ירקות טריים, בשר טרי ופסטה שמכינים לבד- וזה מתכון להצלחה.
לחלק א'
לחלק ב'
צילום / ניר פינקלשטיין
שוונג מסעות