סיכום התחרות היפה והנידחת ביותר בישראל, שמשלבת בין ריצה וניווט לנופים המהממים של צפון הארץ
מאת:תומר גמינדר, צילום: פבל לויצקי
בשבת, ה-24.3, שוב מצאתי את עצמי זורק את מנשא המים לאחורי רכב בשעות מוזרות של טרום זריחה, ונדחק עם חבורה של אנשים ערניים למדי לשעות מוזרות אלו בדרכנו לבקעת הנדיב מדרום לבת-שלמה. ברכב הייתה ציפייה דרוכה לקראת אירוע שציפינו לו זמן רב – הרוגיין.
אבל זה כבר כמעט סוף הסיפור. הסיפור מתחיל 12 חודשים קודם לכן, בסיום הרוגיין הקודם בשפלת יהודה. 12 שעות של קור מקפיא עצמות ועשרות כינויים לבוץ במהלך הלילה, ומלחמה בחום ובעייפות ביום שלמחרת. 12 שעות נוראיות ונפלאות וכואבות ומהנות כל כך, שבסופן החלטנו שהמטרה המשותפת לכולנו היא רוגיין 2012, אליו נגיע מוכנים על מנת למצות את כל מה שיש לאירוע להציע.
לפני שנמשיך, אולי שתי מילים על הרוגיין, התחרות היפה והנידחת ביותר בארץ. הרוגיין היא תחרות סיבולת קבוצתית (קבוצות של 2-5 משתתפים) הנערכת בטבע. התחרות משלבת ריצה וניווט לא טכני במשך 6 עד 24 שעות, כאשר במהלך התחרות על המשתתפים לעבור דרך נקודות ציון הפזורות בשטח גדול למדי ולצבור כמה שיותר נקודות בזמן הנתון. השילוב בין מהירות הריצה, תכנון נכון וניווט מדויק הוא הבסיס להצלחה.
אחרי רוגיין 2011, כל אחד בדרכו התחיל בהכנות שמטרתן להביא אותנו בכושר מתאים לרוגיין 2012, כך שנוכל לסיים מסלול מלא באורך 12 שעות. יעל השקיעה ימים ולילות ב-24 שבועות ארוכים של אימונים לאולטרה מרתון, אבי בשקט בשקט התאמן, ואני התחזיתי כאילו אני מתאמן לישראמן וממשיך ממנו לרוגיין. עם התקרבות הרוגיין, גילינו לאכזבתנו כי האירוע של 12 שעות, שנתן נופך כה מדהים לרוגיין הקודם, לא יתקיים השנה, והמסלול הארוך ביותר הוא 7 שעות. חלקנו התאכזבו קשות מהשינוי. אני לעומת זאת מצאתי את עצמי בקונפליקט – מצד אחד הבנתי, וגם חשתי, את אותה אכזבה צורבת שנובעת מקיצור המסלול, אבל בשקט פלטתי גם אנחת רווחה, מאחר ועומס העבודה וטיסות עבודה בחודשים ובשבועות שקדמו לרוגיין, בצד גל מחלות חורף שליווה אותי בחודש האחרון שלפני הרוגיין, לא אפשרו לי להתאמן כראוי. ברגע האחרון חבר אלינו גם מיקי רונן, נווט ורץ אולטרה ותיק, שתרם לא מעט גם לניווט וגם לרוח החברתית של הקבוצה.
בעיית הלו"ז
מובן שכמו תמיד, המציאות מורכבת יותר מהדמיון. וכך, אם לא די בנסיעות העבודה והמחלות שליוו אותי בשבועות שטרם הרוגיין, ביום הרוגיין התקבצו להם כמה אירועים: הרוגיין, בת המצווה של בתי הבכורה, וטיסת עבודה לחו"ל. כך שהתכנון שלי ליום הרוגיין היה: ערב קודם – לארגן מזוודה לחו"ל וציוד לרוגיין, 4:20 – להתעורר לרוגיין, סיום רוגיין, חזרה, מקלחת מהירה, אריזות אחרונות, יציאה לבת מצווה (אני בתפקיד הצלם, המזוודה בבגאז'), ובדרך חזרה כבר יזרקו אותי לשדה תעופה.
וכך התעוררתי לי ב-4 בבוקר, קמתי בהרגשה שיש הרבה זמן, עניתי על שני מיילים דחופים, ופתאום אני קולט – הרוגיין אמנם ב-6, אבל אבי ויעל מגיעים ב-5, עוד 15 דקות! היסטריה קטנה, ואני מגיע בריצה עם הסנדביץ' ביד לאבי ויעל שכבר ממתינים לי. מנשא המים נזרק לאחורי הרכב, ואנו בדרכנו לבת שלמה.
אנו מגיעים בין עשרות הראשונים, מוצאים חנייה בקלות, ומתחילים להתארגן. במקום קור מקפיא. פוגשים את מיקי, ולאחר התארגנות קצרה מחליטים לצעוד לאזור הזינוק, שנמצא במרחק חמש דקות. עולים, נרשמים אצל זיו שנראה ערני תמיד, מקבלים חולצות ומדבקות, ויורדים חזרה לחנייה לסיים את ההתארגנות.
אנו מגיעים בין עשרות הראשונים, מוצאים חנייה בקלות, ומתחילים להתארגן. במקום קור מקפיא. פוגשים את מיקי, ולאחר התארגנות קצרה מחליטים לצעוד לאזור הזינוק, שנמצא במרחק חמש דקות. עולים, נרשמים אצל זיו שנראה ערני תמיד, מקבלים חולצות ומדבקות, ויורדים חזרה לחנייה לסיים את ההתארגנות.
חצי שעה לפני הזינוק אנו מקבלים את המפות, ומתחילים להבין מה מחכה לנו ב-7 השעות הבאות. כל חלקה הצפוני של המפה הררי ועמוס פסי גובה, בעוד חלקה דרומי והמרוחק הרבה יותר מתון באופיו, אך דליל בנקודות. אחרי מחשבה קלה אנו מחליטים לעבור את השטח בסיבוב נגד כיוון השעון מצפון לדרום, ולבצע הערכת מצב מחודשת על המסלול לפי קצב ההתקדמות בערך בשליש הדרך. עוד בחינה של המפה, עוד לימוד של המסלול לנקודות הראשונות, ואנו נקראים לנקודת הזינוק. תוך דקות בודדות עשרות הנווטים מתפזרים כמו כדורי ביליארד לכל הכיוונים, ואנו מוצאים את עצמנו דוהרים בשדות כמעט לבדנו (רק יומיים אחר כך נגלה למה) ומתנחמים בכך שאנו רואים קבוצה אחרת מדי פעם.
הנוף הפסטורלי של שדות, כרמים, מטעים ואפילו נחלים זורמים, מופרע מדי פעם על ידי גדרות בקר שדורשות עבודה קבוצתית כדי לזחול תחתיהן או לדלג מעליהן, ועל ידי מוקשי ענק שמפזרות הפרות, שבבירור נהנות מהעשב העשיר של האביב. לא חולפות 10 דקות מהזינוק, והנעל החדשה למדי מוצאת את עצמה במרכזו של מוקש נעל עמוק במיוחד, שבאחת מקפיץ אותה לרמת הבשלות והעסיסיות המתבקשת מנעל ריצה.
כקבוצה אנו עובדים בסינרגיה מרשימה: אבי מנצל את הידע שלו מניווטים בצבא, קולט את התבליט בשניות ומנווט לפיו; אני, חובב תכסית ידוע; מיקי, שתמיד מסתכל לנקודה הבאה; ויעל שמזרזת אותנו "לאיפה לרוץ?". וכך אנו רצים לרגלי הר חורשן, בינו לנחל הצמוד אליו, ומגיעים בשלום לנ"צ הראשון.
קורבן לאלוהי הרוגיין
אנו יוצאים בריצה קלה ממנו על סינגל מדהים ורצים בכיף, כאשר אני רץ מתחת לעץ יבש, מקבל מכה קלה בראש מאחד הענפים, מלטף את מקום המכה, ומוריד יד אדומה. תוך שנייה הפצע הקטן בראש מתחיל להזיל נחלי דם, אני עסוק בלנסות לשמור שהדם לא יזרום על המנשא והטלפון שבכיס הקדמי, אבי מחפש חומרי חבישה, ומיקי מנסה לעצור את הדם. חמש דקות לאחר מכן זרם הדם נעצר, ואנו ממשיכים בדרכנו בתקווה שבזה הקרבנו את הקורבן הדרוש לאלוהי הרוגיין.
הפרצופים שאנו מקבלים מנווטים אחרים שחולפים על פנינו מדי פעם מבהירים שעדיין נשאר עליי דם מרוח, רק שאני היחיד שלא יכול לראות אותו. אנחנו ממשיכים, הפעם המסלול לוקח אותנו לעלייה תלולה ומתמשכת שמזכירה לכולנו שבריצת אולטרה חייבים לשמור על הכוחות. בסופה של העלייה מגיעה, איך לא, ירידה, שלוקחת אותנו לעוד גדר בקר ולקטע קצר של ריצת שטח אמיתית על שביל שמוביל לנ"צ מוסתר לחלוטין על ידי שהצמיחה העשירה של האביב. חיפוש של כמה דקות וצעקות של אחד הנווטים מגלות לבסוף את הנקודה עצמה, אנו אוספים אותה וחוזרים לשביל הראשי.
וכך הדרך ממשיכה, בנוף המדהים ובפריחה המשגעת של האביב. אנו מוצאים את עצמנו מטפסים בסינגלים שבקושי ניתן לזהותם, למעט סרטי הסימון שנשארו מאיזה אירוע עלום, ויורדים חזרה בסינגלים שרוכבי אופניים חרשו והפכו לדרכים ראשיות. בשלב זה אנחנו מבצעים הערכת מצב, מבינים שהתוכנית לכסות את כל שטח המפה לא תעבוד. ומחליטים שהגיע הזמן לחצות לצידה המזרחי של המפה, ולהתחיל בדרכנו חזרה. לפני הפנייה אחורה אנחנו מגיעים לבית אריזה, שמשמש אותנו לארוחת צהריים קצרה, מילוי מים והזדמנות סופסוף לשטוף את שאריות הדם.
משם אנחנו ממשיכים דרך שדות ומטעי נשירים הנמצאים בשיא הפריחה, כרמים, חולפים על אקוודוקט מדהים שלוקח כמויות מים מרשימות, ועל פני פינות חמד שמשפחות שלמות מגיעות אליהן להתרחץ במימי הנחלים. המסלול מתחיל לטפס בדרך חזרה, ואנו חולפים על יד פארק אלונה מי קדם בדרכנו למושב עמיקם, ותוהים אם לקפוץ לבקר את גל. לאחר שאנו חוצים את המושב, החום, העייפות והעלייה מתחילים לתת את אותותיהם, ואנו יורדים לקצבים של הליכה. בפעם הראשונה אנו גם מאבדים את דרכנו, אבל מבחינים בכך במהירות, ועם מעט מזל (וכמה נווטים לפנינו) מאתרים את השביל שהיינו אמורים לעלות עליו, שעשבי האביב כיסו והסתירו. עוד נ"צ ועוד הערכת מצד שאומרת שהגיע הזמן להתחיל לכנוס לסיום.
אנחנו מתחילים להתקדם מעט יותר במהירות, בוחרים לדלג על כמה נ"צ שהיו בתכנון כדי לא לאחר לשעת הגג, ומגיעים לאזורים המוכרים לכל מטייל או רוכב אופני הרים של הר חורשן. למרות העליות התלולות, ההרגשה של הסוף הקרב, הכמות האדירה של הנווטים שמתחילה להתרכז, והמפגש עם רענן, מירי ובל מחזירים לנו מעט כוח, ואנו חוזרים לקצב ריצה. עוד נ"צ, ועוד אחד, והנה הירידה לקראת הסיום, רואים את המכוניות מרחוק, עוד חציית נחל רטובה, ואנחנו חולפים על פני קבוצות גדולות של נווטים שבאו לניווטים העממיים ומגיעים לסיום. 2 דקות אחר כך תוצאות הרישום כבר ישנה.
לצערי, אחרי בקבוק בירה באדיבות אבי וחצי פיתה באדיבות יעל, אני חייב להמשיך כדי לסגור את היום הארוך שרק התחיל. המחיר הוא, איך לא, הבטחה לריצה על מפת הרוגיין משנה שעברה באזור אשתאול (שלא קיימתי עד היום), ובסופה פריסה כהלכתה.
בסיכומו של יום, למרות המרחק הקצר יותר, יצאנו כולנו בהרגשה שמיצינו את כל מה שהיה לנו, ומתוך כל הרוגיינים בהם השתתפנו עד היום, בפעם הזו התקרבנו יותר מתמיד למיצוי הן של הריצה עצמה והן של החוויה. למרות שהרישום לרוגיין הבא יפתח עוד זמן רב, אני כבר בפנים, ואני מקווה שגם שאר חברי הקבוצה. השמועות אומרות שנועם כבר התגייס להכין אירוע שיהיה הגדול והמוצלח מכל הרוגיינים שהיו עד היום, עם שלל מקצים רכובים ורגליים עד 12 שעות, ונשאר לי רק לקוות שתמצא הדרך להפוך את הרוגיין מאירוע נסתר הנחבא בין מרתוני האביב וידוע רק לכמה מאות יודעי סוד, לחגיגה הסוחפת קהל של אלפים, כפי שהוא צריך להיות.
ולמה סוף מעשה במחשבה תחילה? (ולמה זיו יכול להיאנח לרווחה?) כי בלחץ הזמנים המטורף של הימים שקדמו לרוגיין לא פיניתי את 15 הדקות שנדרשו כדי לעבור על ההערות הספציפיות לרוגיין השנה, ולא למדתי את שיטת הניקוד. ואז, ברגע האחרון, מצאתי את עצמי שואל את אחד המשתתפים לפי מה נקבע הניקוד של כל נקודה. תשובתו הייתה שלפי ספרת העשרות של כל נקודה, וכך תכננו גם את המסלול. כמובן שבסופו של יום התגלה שדווקא ספרת האחדות קובעת את ערך הנקודה, כך שפספסנו לא מעט נקודות קלות ומצאנו את עצמנו בתחתית רשימת התוצאות…
סרטון סיכום הרוגיין
15.4.2012
תומר גמינדר – נשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי.
