אני אוהב לרוץ. באמת שאני אוהב.
במשך 8 השנים האחרונות גם זינקתי ללא מעט תחרויות.
ורובן בגדול די דומות אחת לשנייה… עומדים על הכביש, רצים על הכביש, מסיימים על הכביש.
סטנדרט.
לכתבות נוספות בנושא:
אחרי 5 שנים: מרוץ חופים נתניה חזר עם מעל 1,000 רצות ורצים
בדרך למרתונים של החורף, עוצרים בחצי מרתון השרון רוטשטיין
איבד את הנעל ודימם מהרגל, אך המשיך לרוץ וסיים שני באליפות המכללות
תחרות אחת שאליה זינקתי לראשונה אי שם לפני 5 שנים הראתה לי שאפשר גם אחרת.
עומדים על הכביש, רצים על הכביש, ואז בשלב מסוים חותכים ימינה באותה עליה אימתנית שממנה יוצאים מהמים בטריאתלון נתניה (רק שהפעם עושים אותה בכיוון הירידה ולא העלייה… מזל!), והופ – מוצאים את עצמנו על חוף הים!
השתלשלות האירועים
בפעם האחרונה שזינקתי למרוץ בנתניה הגעתי באיחור של בערך 20 דקות לזינוק, ורצתי די לבד, העיקר כדי להספיק לפני שמקפלים את קשת הסיום. אז כדי לטפל בטראומה הגעתי הפעם שעה לפני הזינוק אל החוף שממנו יוצאים לדרך, אספתי את הערכה מהשולחן, ו… חיכיתי.
חניה בשפע ממש על קו הזינוק/סיום אפשרה לשבת באוטו ולשמוע קצת מוזיקה.
השמש לאט לאט עלתה, וכחצי שעה לפני הזינוק יצאתי לחימום ארוך ואיכותי.
ריצה קלה, כמה ספרינטים, נענועי רגליים, ויאללה לקו הזינוק!
הכרוז מעביר את השרביט לחבר המועצה מהעירייה שמזכיר לנו (כי איך אפשר לשכוח…) את 101 החטופים שעדיין לא חזרו אלינו, 5…4…3…2…1… והצופר נשמע – צאו לדרך!
על קו הזינוק | צילום: צלמי שוונג
ואז מאוד מהר נזכרתי – המרוץ מתחיל על שפת הים, אבל עולה לעיר.
עולה.
אז התחלנו לטפס לכיוון העיר.
אנחנו יודעים שכשרצים בעליה (ובשיפועים משתנים) ההסתכלות על הקצב היא טיפה מאתגרת ומבלבלת, ולכן (כפי שאני מנסה לעשות בתקופה האחרונה) הסתכלתי על הנתונים ממד ההספק לריצה שבו אני משתמש וניסיתי להכתיב לעצמי קצב שאני יכול להחזיק לאורך המרוץ, אבל שיהיה מספיק גבוה כדי לעשות את התוצאה הטובה ביותר ביום נתון.
וכמו שאמר ניוטון – כל מה שעולה חייב בסוף גם לרדת, וכנ"ל הרצים במרוץ חופים נתניה 2024. מתדרדרים חזרה לכיוון החוף, ועושים איזה הלוך חזור קטן, שמוכר לי היטב. שם עוקף אותי איזה נער שמצליח להדליק אותי ולומר לעצמי "אין סיכוי שהילדון הזה מסיים לפניי"…
דוד פלד במרוץ חופים נתניה | צילום: צלמי שוונג
ואז מגיעים אל העלייה (או ירידה) לחוף ארגמן.
השביל הזה מוכר טוב טוב לכל טריאתלט שאי פעם זינק לטריאתלון נתניה בעבר.
בתחרות הטריאתלון המקומית (שמוזנקת מחוף ארגמן) לאחר השחייה, על מנת להגיע לשטח ההחלפה צריך לעלות מקו החוף אל הכביש המקביל לו. והדרך לעשות זאת היא לטפס את העלייה האימתנית והידועה לשמצה (נדמה לי שהרבה מתחרים הגיעו שם לשיא בדופק).
הפעם, לשמחתי, עושים את השביל המדובר בכיוון ההפוך – יורדים אותו.
ומה יש בקצה הירידה? חול. והרבה ממנו.
ופה מגיע הטוויסט המגניב של המרוץ שחזר עלינו לטובה – כשליש מן המרוץ (לפי שעון הספורט שלי בדיוק שליש) מתבצע על קו החוף.
ממש על החוף.
ה"ילדון" מספר 412 (איך לא שאלתי לשמו… גועל נפש של התנהגות) לוחץ חזק במרץ, ואני לא מוותר לו – שום סיכוי! אתה לא תסיים לפניי!
חוף הים מישורי מאוד, ואם רצים מספיק קרוב לקו הים (אבל לא קרוב מדי) החול מספיק דחוס כדי להצליח לרוץ מהר, מה שמייצר אצלי מהירות לא רעה. ולאט לאט (תוך כדי שאני רודף אחריו) אני מקצץ את המהירות הממוצעת שלי. נייס!
באיזשהו שלב אני אומר ל-412 על מישהו שנמצא כמה עשרות מטרים לפנינו "רואה את הבחור שם עם הגופייה הירוקה? בוא נתפוס אותו!", ולא ברור לי למה, אבל הוא זרם איתי על זה.
בינתיים הספיק רץ קצת יותר מהיר לצמצם עלינו ולהתחיל להגביר אז סימנתי ל-412 שיבוא, נרוץ אחריו שיכתיב לנו קצב.
"לא תסיים לפניי"| צילום: צלמי שוונג
רצנו יחד כקילומטר (ואפילו הספקנו לעקוף את הבחור עם הגופייה הירוקה), ועל אף העידודים שלי, 412 לא החזיק את הקצב של הבחור שלפנינו וטיפה דעך.
בערך קילומטר וחצי לסיום גם אני התחלתי להרגיש את ההשפעה של הקצב הגבוה שהכתיב הבחור שאחריו אני רודף, ופער קטן מתחיל להיווצר בינינו. אני ממשיך לנסות לשמור על קשר עין עם אותו "פייסר" שאולי בטעות אצליח לעקוץ אותו בספרינט סיום, אלא שביציאה מהחוף אל כיוון הכביש, בחלק שבו החול כבר עמוק ולא דחוס בכלל, אותו בחור מאבד מהירות.
זה הזמן. נשאר בערך 200 מטר. לרוקן את מיכל הדלק!
אני לוחץ חזק, נותן כל מה שנשאר לי בשרירים, וסוגר עליו. וברגע שנגענו שוב באספלט ידעתי שזה גמור. בספרינט פיניש חזק (כרגיל) אני חוצה את קו הסיום לפניו בכמה שניות, בזמן של פחות מ-46 דקות.
לא זמן מהיר במיוחד (גם לא קרוב ל PB שלי), אבל בהתחשב בתוואי השטח, ובריצה על גבי חוף הים – בשקלול הדברים אני מרוצה!
איכשהו הצלחתי לסיים גם במקום התשיעי בקטגוריה, ובמקום ה-29 הכללי. סך הכל יום באמת לא רע!
מרוץ חופים נתניה מספק לנו חוויה שונה ממה שאנחנו רגילים אליה, הגם שהמרוץ לא מהמהירים שקיימים, הוא משהו חדש-ישן.
וכידוע New is always better.
נתראה על החוף בשנה הבאה
