התיעוד האולימפי של באד גרינספאן מאולימפיאדת מקסיקו 1968 הותיר אצל אילן זיסר רושם בלתי נמחה. מעל כולם, רגע אולימפי, ומשפט אלמותי של ג'ון סטיבן אקווארי מטנזניה, נצרב עמוק יותר מאחרים, ונותר חי בתודעתו של זיסר עשרות בשנים

מאת:אילן זיסר

במשך שנים חשבתי שחלמתי. זה היה זיכרון ילדות. יום שלישי, שעה שש בערב. בטלוויזיה הקרינו את "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". תוכנית ספורט לבני הנוער. הרבה דברים משעממים אבל היה שווה לחכות בשביל הסיכוי שיקרינו את אחד הסרטים של באד גרינספאן. הוא היה שדר ספורט אמריקאי (מיתולוגי, בטח מיתולוגי) עם פיקסציה על אולימפיאדות.

כל התוכניות היו מתחילות באותו אופן. קול אפי היה מודיע "התאריך הוא 20 באוקטובר 1968, האצטדיון האולימפי במקסיקו סיטי מתבונן בסיומה של ריצת המרתון" (הפרטים המדויקים השתנו מאירוע לאירוע).

כך, יום אחד, למדתי על הרץ שהגיע אחרון במרתון של אולימפיאדת מקסיקו סיטי. הסרט השפיע עלי. הוא הראה לי דוגמא נוספת לכך שספורט יכול להיות משהו מעבר למיקום, תוצאה ומדליות.




עד להופעת עידן האינטרנט לא היה לי סיכוי. אבל, לאחר שהמידע התחיל להיות זמין, גיליתי שהאגדה קרתה באמת. ג'והן סטיבן אקוורי מטנזניה אכן נפצע ואכן סיים אחרון באותו מרתון. למדתי גם שהוא לא היה רץ רע ואת המרתון הזה הוא סיים ב-3:20 שעות. הוא אפילו הוזמן לבייג'ינג לעשות משהו באולימפיאדה שם. אבל שום דבר לא עמעם אצלי את המשפט שהוא אמר.

"למה לא פרשת?" שאל אותו איזה כתב לאחר הריצה. תשובתו של אקוורי שהגיע למקסיקו סיטי מטנזניה שבמזרח אפריקה היתה: "ארצי, לא שלחה אותי 10,000 ק"מ כדי להתחיל את הריצה. שלחו אותי 10,000 ק"מ כדי לחצות את קו הסיום".

שווה.

ואז הגיע יוטיוב ובאיחור אופנתי של 30 שנה יכולתי לראות הקטע. אולי גם אחרים יתעניינו.