משחקי לוס אנג'לס 1984 כמעט נהרסו בגלל הפוליטיקה הבין-מעצמתית והקפיטליזם המשתולל. עד שהגיע מרתון הנשים האולימפי הראשון אי פעם
מאת:אברום בורג
אומרים שמרטין בובר המנוח אמר פעם ש'אם היינו חיים על פי החוק התנ"כי של 'עין תחת עין', כבר היינו כולנו עיוורים'. אני מניח שהוא התכוון לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. האמת, ח-א של אולימפיאדה. הפוליטיקה הבין-מעצמתית הייתה אז בשיא עיוורונה. ארבע שנים לפני כן הוציא המערב עין אחת לרוסים כשהחרים את אולימפיאדת מוסקבה. אז עכשיו הם – הסובייטים – וכל גרוריהם הוציא לכולנו את העין השנייה.
אולימפיאדה של פוליטיקה (וליתר דיוק, של פוליטיקה שמעבר לשטיקים הקבועים של הספורט ועסקניו. גדולים כקטנים) אף פעם לא יכולה להיות ממש כיפית. ולא זו אף זו, זאת הייתה גם האולימפיאדה הקפיטליסטית הראשונה. גאוות פרנסי העיר ומארגני המשחקים ההם הייתה על כך שהיו אלה המשחקים הראשונים שלא נגמרו בגירעונות כספיים מביכים. צמצום צד ההוצאות (הרבה תשתיות היו כבר שם ממילא) לצד מקסום צד ההכנסות באמריקאיות הספונסרית הבוטה ביותר, יצרו את תקדים הקפיטליזם האולימפי שאותותיו ניכרים עד עצם הימים האלה.
אני זוכר את האסטרונאוט שנכנס לאצטדיון בריחוף מנועי הגב שלו. וזהו. אני זוכר את ההמתנה שלי לריצת המרתון. לא זאת של הרגילה אלא לריצת המרתון הראשונה אי פעם במשחקים האולימפיים… לנשים. היום, ממרחקי הזמן, מסתבר שאין לי מושג מי זאת ג'ואן בנויט שניצחה את המרוץ. אבל לעולם לא אשכח את גבריאלה אנדרסן-שייס. סביר להניח שלא אזהה את פניה ברחוב, אבל את רגליה המתמוטטות תחתיה זכור אזכור.
ומעשה שהיה כך היה. עשרות רצות יצאו לדרך ובהן זהבה שמואלי "שלנו". אנדרסן לא הותירה חותם של ממש במהלך הריצה. לא בדבוקה המובילה, לא בפריצת דרך מרשימה. סתם רצה בין הרצות. יותר מרבע שעה אחרי שהמנצחת חצתה את קו הסיום נכנסה אנדרסן-שייס לאצטדיון האולימפי בלוס אנג'לס. מקרטעת, הכובע הלבן ביד, שערה הקצר פרוע. ראשה מוטה לצד אחד, הכתפיים שמוטות, הגב עקום והרגליים מפוזרות לכל כיוון אפשרי – רק לא קדימה. כל מי שעיניו בראשו ראה את השרירים המכווצים, את הגוף היבש שאין בו יותר טיפה של לחות אפילו כדי להזיע. רצה, קורסת, הולכת, נופלת. עוד מטר ועוד מטר. כבר 36 רצות לפניה סיימו את המרוץ. גם זהבה שמואלי הגיעה אחרי 2:42 נפלא. אבל כל האנרגיה של הקהל דוחפת רק אנדרסן-שייס.
יותר מחמש דקות היא ריחפה באצטדיון בוויה דולורוזה אלי קו הסיום. הרופאים, השופטים והסדרנים ניגשו אליה, מבקשים לסייע, לפנות, לתמוך, לעשות משהו. והיא בשארית כוחותיה הודפת אותם, לא מוכנה להיפסל. הולכת כושלת, מזדקפת. חובשת את הכובע הלבן, חוצה את המסלולים הלוך ושוב. הארבע ראשי איננו, התאומים כבר מזמן הפכו לסיאמים מאוחדים ודואבים. והנה היא מגיעה לקו הסיום ונופלת לידיהם הממתינות של כל אנשי הצוות הרפואי שליווה אותה בדקות האחרונות בדאגה. ולוח התוצאות מראה: מקום 37 ב-2:48.45.
אחריה הגיעו עוד שבע רצות אבל רק היא תיזכר לעולם. מי זאת הגבריאלה הזאת תהו רבים: שוויצרית בת 39 (אז), אלופת שוויץ ב-10 ק"מ ובמרתון. הזמן הכי טוב שלה היה 2:33.25 (רק לשם השוואה, השיא הישראלי של נילי אברמסקי הוא 2:36.36). כל זה לא חשוב כלל. כי מי שבאה באותו יום לרוץ הייתה הנשמה שלה. ענקית. איזו ספורטאית. איזו רוח. איזו גבורה. מרגע שנגמרה הריצה ההיא, הריצה שלה ושל שאר גיבורות המחזה, נגמר גם הוויכוח. נשים יכולות לרוץ מרתון. ולנשים יש יכולת ספורטיבית כמו גם סיבולת מרשימה לא פחות ולעיתים – כמו במקרה הזה – הרבה יותר מרשימות מאלה של העסקנים הגברים העיוורים שביקשו להחליט על גורלן. בקיצור, ובזכותה – אחלה אולימפיאדה הייתה בלוס אנג'לס.
מרתון הנשים הראשון בהיסטוריה האולימפית- כולל הסיום של גבריאלה אנדרסן-שייס
9.4.2012
כל הרגעים האולימפיים בשוונג – רגע אולימפי
יש לך רגע אולימפי אשר נחרט בזיכרונך, רוצה להצטרף לצוות הכותבים של המדור רגע אולימפי? – כנס לכאן
הבלוג של בורג בשוונג– אדם בתוך עצמו הוא רץ
אברום בורג – רץ חושב רץ חושב
