אלפרד האיוש (גוטמן במקור) זכה בשתי מדליות זהב במשחקי אתונה 1896, והמשיך לקריירה מדהימה באתלטיקה, כדורגל וארכיטקטורה
מאת:אילן גולדמן
אלפרד האיוש, האלוף האולימפי הראשון בשחייה, גדל כאלפרד גוטמן: הבן הבכור במשפחה יהודית בת שבע נפשות שהיגרה מכפר עני אל בודפשט המתפתחת של סוף המאה ה-19. את שם המשפחה האיוש (מלח בהונגרית) לקח הילד הכחוש רק לאחר שאביו, סוחר קשה יום, טבע בפתחו של אחד מנמלי העגינה של נהר הדנובה. ייתכן שכבר אז הבין האיוש, שבגיל 4 שחה יותר טוב מאביו, כי השחייה תהיה מרכז חייו.
האיוש הגיע למשחקים האולימפיים הראשונים, ב-1896 באתונה, כאלוף אירופה הצעיר אי פעם בשחייה. ביוון הוא זכה בזהב ב-100 מטר חופשי כשגלי ענק (המשחקים נערכו אז בים התיכון, ולפי חלק מהעדויות הגלים הגיעו לגובה 4 מטרים) מתרסקים על ראשו במים קפואים (פחות מ-10 מעלות), וכמה דקות אחר כך, כשגופו מרוח בשכבה עבה של גריז כדי להגן עליו מפני הקור שכמעט הרג אותו, ניצח גם במשחק ל-1200 מטר.
"הרצון שלי לחיות עלה על התשוקה לנצח", אמר האיוש אחרי המשחים שהעניקו לו את הכינוי "הדולפין ההונגרי". האיוש חזר עם המדליות האולימפיות אל שולחן הלימודים בבית הספר לארכיטקטורה, שם התפיסה השלטת הייתה שרק "אנשים טיפשים עוסקים בספורט במקום ללמוד". הוא הפריך את הטענה כשעבר את כל המבחנים בהצלחה והמשיך לקריירה משגשגת שהותירה חותם על הארכיטקטורה האירופית. בין פלאי הארכיטקטורה שיצר האיוש אפשר למצוא את האצטדיון האולימפי בפאריז שאירח את משחקי 1924, ואת אולם השחייה באי מרגרט – בלב נהר הדנובה.
הארכיטקט והשחיין ההונגרי עלה לגדולה בימים בהם ספורטאי היה ספורטאי: לא רק מומחה בענף אחד, אלא חלק מתחרות כלל ענפית בה החזק מנצח. והאיוש, למרות שהיה ילד חלש גופנית, לא ויתר על אף ענף. אחרי השחייה הוא פנה לריצה והוכתר כאלוף הונגריה ב-100 מטרים ו-400 מטרים משוכות. ב-1898, כשזרועותיו וגופו התעבו די הצורך, הוא הוסיף לרזומה את התואר אלוף הונגריה בזריקת דיסקוס.
באותן שנים הכדורגל המאורגן התחיל להיות אולטרה פופולרי באירופה. הדולפין כמובן היה חייב לבעוט. "הייתי בר מזל ומצאתי את עצמי הופך לאחד מחלוצי הכדורגל ההונגרי", סיפר האיוש בזיכרונותיו שראו אור בשנות ה-50. "שיחקתי כדורגל במשך חמש שנים כשהספורט נהיה פופולרי בהונגריה".
פנסיה מוקדמת
אחרי שהתמקצע בענפים כה רבים, החליט האיוש בגיל 24 שהגיעה העת לפרוש מהחיים הספורטיביים. הוא כיהן בתפקידים מנהלתיים-ייצוגיים באגודות אליהן היה קשור, וערך את אחד מעיתוני הספורט המקומיים. אך את שארית חייו הקדיש לאותם עשרות מבני ספורט שפזורים לאורכה ורוחבה של אירופה עד עצם היום הזה.
ב-1953 הוענקה להאיוש "הדיפלומה האולימפית לכישורים" מטעם הוועד האולימפי הבינלאומי. "אני חייב את הצלחתי בספורט ובחיים לתשוקה שלי להפוך את הניסיון המעשי שלי לערכים", אמר האיוש מעל הבמה המכובדת. לבקשת חבריו הוא כתב אוטוביוגרפיה לפני מותו ב-1955. דירתו בהונגריה הפכה להיכל תהילה לזכרו. בשנת 1981 קיבל האיוש את התואר "חבר של כבוד" בהיכל התהילה של הספורט היהודי. בשנה אולימפית, שהחלה זה עתה, ראוי להיזכר באחד הספורטאים האולימפיים הגדולים בכל הזמנים.
עוד רגע אולימפי של דר' בוקי צ'יש על איוש – כאן
1.4.2012
יש לך רגע אולימפי אשר נחרט בזיכרונך? אתה מוזמן לכתוב לשוונג ולשלוח למייל – [email protected]
כל הרגעים האולימפיים בשוונג – רגע אולימפי
אילן גולדמןעורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי צולע בעל תואר במזרחנות
כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש
