לאחר הניצחון הכפול של מו פראח (10,000+5,000) נזכרנו ברץ הענק שעשה זאת כבר מזמן. קראו לו "הקטר הצ'כי", הוא הרעיד לבבות והמשיך מאותו הדאבל לניצחון גם במרתון האולימפי. אברום בורג נזכר באמיל זאטופק

מאת:אברהם בורג

•
לונדון 2012, כל הכתבות – כאן
•
לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית – כאן
• דיווחים ופרשנות של מרתון הגברים – שידור ישיר בשוונג- כאן

הצ'כים יודעים, יותר טוב מרבים אחרים, לספק לזירה העולמית דמויות מחאה גדולות מהחיים. יארוסלאב האשק העניק לנו בראשית המאה העשרים את "החייל האמיץ שוויק". רומן סטירי נוקב ההולך בעקבותיו של יוזף שוויק, סוחר הכלבים הקריקטוריסטי, היוצא במחאה לקרבות מלחמת העולם הראשונה. זאת הייתה ביקורת קטלנית על הממסדים האדירים של התקופה: הצבא הטיפש, הכנסייה הקתולית האטומה, המונרכיה האוסטרו הונגרית ומעל לכל האיוולת הנוראה של בית המטבחיים המיותר מכולם – מלחמת העולם הראשונה. כוחו של שוויק לא תש ולא דעך עד עצם היום הזה, חייל המחאה הראשון מכולם.

בצד השני של שרשרת הסמכות נתנה צ'כוסלובקיה לעולם את אלכסנדר דובצ'ק. זה שלקח, בשנת 1968 המיתולוגית, את מדינתו אל ה'אביב של פראג'. אל חזרתה של העיתונות החופשית, החנינה לאסירים הפוליטיים, זכויות אדם ואזרח. במילותיו שלו זה היה: "סוציאליזם בדרך הצ'כוסלובקית". ובמילים שלנו, אצבע משולשת לברז'נייב ולברית הקומוניסטית כולה.

בניגוד לחיוך הנצחי של שוויק זה לא נגמר טוב, ועל זה שר אריק איינשטיין בשמו של שלום חנוך:
אל העיר שבוית החלום
צל כבד וזר הגיח
וירח באדום
את מלכותו טבל בפיח

וכמה בתים יותר מאוחר:
רק השקט בה נותר
איש צעיר חומק לפתע
אז עלה לו אור מוזר
שם בכיכר שמתה.

מי היה האיש הצעיר הזה? שוויק? דובצ'ק? או אולי הדמות הצ'כית השלישית והעצומה מכולן – אמיל זאטופק?! אין רץ, אין איש מגיל מסוים ומעלה, שלא שמע על 'הקטר הצ'כי'. ומשום כך אף פעם אין די בהעלאת זכרו ובהנצחת מורשתו. הכל אצלו היה "הכי". הכי מהר, הכי ייחודי, הכי כנה, הכי ספורטיבי. רבים יודעים לתאר את ריצתו המוזרה, המכוערת: הלשון המשורבבת כמו כלב שפלן של שוויק. האזנים המתנופפות, הרגלים המתפזרות, הידיים הלא מהוקצעות, העקמומיות הלא אלגנטית. ולעולם לא נדע האם כל זה לא היה אלא עוד טקטיקה ערמומית של רץ גאוני שביקש להרדים את יריביו בתחושה שעוד רגע הוא מת להם על המסלול. או שכך הוא רץ באמת וכי לסגנון בסופו של דבר אין משמעות כשמגיעים לגדולה אמיתית.

מי היה האיש? קרבן אופייני של המאה העשרים. הוא גדל
בצ'כיה של הכיבוש הנאצי, בגר ובשל תחת המגף הקומוניסטי הרע והספיק עוד לחיות עשור שלם לאחר נפילת החומות בברלין.

אי אפשר היה לכבוש את רוחו. את הגוף שלו ניסו להגביל באמצעות משמעת סטליניסטית, עול מדים וצבא ובאמצעות גזירות שרירותיות של עסקני האידיאולוגיה הקומוניסטית. אבל הרוח שלו נשבה במקומות אחרים. כשהיה קשה באימונים הוא הגביר, כשהיה עוד יותר קשה הוא התאמץ עוד. סביב השעון, סביב המסלול, סביב העולם. לעולם בחיוך, תמיד בטוב לב נדיב, אף פעם לא בטרוניה.

וכשהמהפכה הגיעה לפראג ב 1968 'ההוא': "מלבד כמה אוהדי סטאלין נוסטלגיים, כולם אוהבים את מה שקורה. גם אמיל חושב שזה טוב. הזדמן לו לטוס ולפגוש מחוץ לארצו חופש ביטוי וחופש תנועה שלא היו מוכרים לו מבית…. לא נותר לו אלא לתמוך בדובצ'ק. כשתמיכתו נודעת בפומבי היא מרעישה עד כדי כך שאמיל, הגם שפרש מאצטדיונים, ממשיך להיות האיש הכי פופולרי במדינתו" (לרוץ. ז'אן אשנוז. עמוד 166. הוצאת סמטאות. 2012).

בגללו ובגלל אחיו הצ'כים שהחלו לפתע לחייך בשמחה פלשו הסובייטים באלימות מדכאת וניסו גם הם לשבור את רוחו ומעמדו. שלחו אותו לעבוד לא מוגן במפעל אורניום, לטאטא רחובות אבל לשווא. הוא המשיך לחייך והציבור – מקומי כעולמי – לא הפסיק להרעיף עליו אהבה עד ליום מותו.

ספק אם היה לנו גדול ממנו. לא רק בגלל הישגיו הספורטיביים המדהימים: היחיד שאי פעם ניצח שלש ריצות אולימפיות ב- 5000, 10000 מטרים ומרתון בזו אחר זו באותם משחקים אולימפים. או כי היה הראשון שירד משעה בעשרים ק"מ ורץ  10,000 בפחות מ 29 דקות. גם לא בגלל שהחזיק במקביל שמונה שיאים עולמיים. אפילו לא סיפור חייו כ'סינדרלה' מהמין האתלטי; פועל במפעל הנעליים הגדול 'באטה', שהתחיל לרוץ במקרה, שעיצב לעצמו תכנית אימונים רצחנית (50 אינטרוולים של 400 מטר לחימום) ואחר כך הגביר עוד ועוד. ולא נזכיר במילה את הטקטיקה הקטלנית שלו – להאיץ להאט, להאיץ להאט ואז לטוס עד קו הסיום. אף לא זאת  שרץ תחת הנאצים ותחת הקומוניסטים ויכול להם וגם לא עובדת נישואיו לאלופה אולימפית מרתקת שמעולם לא הפסיק לחייך ולשמוח.

כל אלה כבודם במקומו מונח. גדולתו של זאטופק הייתה ברוחו לא פחות מאשר ברגליו. רוח גדולה ונושבת; רוחו של אדם שהיה חופשי תמיד בזכותה של הריצה למרות משטרי הדיכוי שכבשו את ארצו וניסו לדרוס את גופו.

סיפור אחד קטן-גדול מתמצת את כל כולו. בשנות השבעים בא לבקר אותו בפראג הרץ האוסטרלי, רון קלארק, שהיה אייקון ריצה גדול בזמנו. רק חור אחד היה ברזומה של האוסטרלי – קלארק מעולם  לא זכה במדליה אולימפית. בריצה הגמר ב- 10000 מטרים במקסיקו סיטי הוא התמוטט על המסלול בשל בעיות החמצן והגובה ונזק גדול נגרם לליבו. זאטופק ליווה אותו לשדה התעופה ונתן לו עם פרידתם חבילה קטנה, בחשאי. "אל תפתח אותה לפני שתהיה על המטוס" – השביע הצ'כי את האוסטרלי. קלארק שהיה מודע לאישיותו, מעמדו ועמדותיו של זאטופק היה משוכנע שמדובר במסמך סודי או משהו שכזה. קשה לתאר את תדהמתו- הפתעתו למצוא בחבילה הקטנה את מדלית הזהב אולימפית של ה'קטר הצ'כי', הרץ הכי אנושי שהכירו המסלולים אי פעם בעת החדשה. המדליה הכי אנושית שהוענקה אי פעם על ידי אדם לאדם.

לרוץ עקום כמוהו רבים יכולים. לרוץ מהר כמוהו כבר יש כמה שמסוגלים. להיות אדם כמוהו כל אחד חייב להשתדל כמיטב יכולתו להיות. כי זה כל האדם. יהי זכרו ברוך.