מאת:אלעד פלטין
 
הרוכב אלעד פלטין והטריאתלטית מרטינה צין-קרן יצאו בבוקר יום שישי לאימון רכיבה שגרתי, שהפעם הוא מסתיים בתאונת דרכים קשה. פלטין שוחרר מבית החולים אחרי 5 ימי אשפוז והחליט לכתוב על רגעי האסון. מצבה של מרטינה משתפר והיא כנראה תשוחרר בקרוב
האופניים לאחר התאונה תמונה באדיבות אתר www.hnn.co.il
מה לעזאזל אני עושה כאן כבר חמישה ימים במחלקה הנוירו-כירורגית באסף הרופא? יום שישי האחרון, עוד אימון שגרתי, בלי תכלית ברורה מלבד לסובב רגליים במשך שעה וחצי אחרי חדר כושר של 30 דקות. קבעתי מוקדם עם מרטינה בפתח המושב כדי שנספיק להגיע לסיום מרוץ הריצה בלוד ולעודד את רן כגן, חבר שאני מאמן לקראת מרתון טבריה.
מרטינה איחרה לאימון והגיעה מעט מתנשפת. היא הורידה את הווסט הצהוב מעליה. 7:30 בבוקר באמצע חודש נובמבר ועדיין חם לרכיבה. הגענו לצומת גינתון. איזה "גאון" שפך ערימת חצץ על הנתיב הימני. עקפנו אותה בזהירות משמאל והמשכנו דרומה על כביש 40, כאשר אנחנו רוכבים בשולי הכביש. מרטינה רכבה אחריי, במהירות 30 קמ"ש ובקצב נוח, אפילו המד הספק עבד לשם שינוי, 220 ואט, הרגשתי קצת את הרגליים מתרגילי הסקווט בבוקר.
לפני כמה שנים, משפחות נפגעי תאונות דרכים ביקשו להכירן כנפגעות פעולות איבה. התרעמתי כמו אחרים – היכן המקום להשוואה? נראה שהמקום להשוואה הוא בהרבה דברים, אך עדיין – יחי ההבדל הקטן. אז ראשית, גורם ההפתעה. רוכב נמצא באמצע אימון, מבצע פעילות ספורט שגרתית בחייו, דבר שאני נוהג לעשותו כבר 7 שנים ברציפות, לרכוב על אופניים. 50 ק"מ אימון – שגרה.
הפגיעה
אני רואה עצמי כרוכב די פחדן. כמאמן, רוכבים צעירים חוטפים ממני הרבה פעמים 'שטיפות' על צורת הרכיבה הבלתי זהירה שלהם. כך ששנינו באותו יום שישי רכבנו אחד אחרי השני ודי בשוליים. לא בעומק השוליים – בתוך הזכוכיות והעפר, אבל פחות או יותר במקום טוב באמצע.
לא שמעתי דבר. הרגשתי שפגע בנו משהו מאחור. משהו חזק וכואב, אבל לא משהו ברור. אפילו את המעוף באוויר למרחק של עשרים מטר (ע"פ העדויות) לא הרגשתי. זכרתי רק שהתעוררתי 'מרוח' על הכביש. בעיקר כעסתי על כך שאף אחד לא הכין אותנו לזה. לא צפירת אזהרה, לא חריקת בבלמים, לא שום דבר. חיילי באולינג בשוליים על כביש 40 קרוב ללוד.
חלק מהמכוניות המשיכו לנסוע על הכביש, מה שהוסיף על הכעס שבי. כאב לי כל הגוף. הראש היה שמוט על הקרקע. לרגע אחד עוד הייתי רגוע, ניסיתי להשלים עם מצבי, אבל אז בדיוק נתקל מבטי בפניה של מרטינה, רחוקה ממני פחות מחצי מטר, ללא הקסדה, שכנראה עפה מראשה. שיערה הבלונדיני שמוט על מצחה ומגועל בדם. בפניה חתכים מדממים. נחרדתי מהמראה. צעקתי בקול רם, "מרטינה," אבל הרגשתי שאני לא מצליח לדבר. רגליים החלו להתאסף סביבנו.
נט"ן. תזמינו נט"ן, ועוד אמבולנס! ניסיתי שוב לצעוק, אבל המילים נשארות בפנים, כמעט יוצאות. התחלתי להיכנס ללחץ. חשבתי שהאנשים מסביב לא התקשרו לעזרה, מה שהלחיץ אותי יותר. עברה דקה ארוכה עד שהמילים הצליחו לצאת ממני החוצה. מתנדב מד"א פירק בצד תרמיל חובש. "נטן. הזמנת נט"ן?" צעקתי לעברו והפעם הצלחתי לשמוע את עצמי. "טפל בה" הפצרתי בבחור בלי להצליח לזוז.
החובש הצמיד למרטינה מסיכת חמצן, ואני חיכיתי לצווארון שלא הגיע. "מרטינה" צעקתי שוב לעברה, אך היא עדיין לא הגיבה. הזמן עבר. רגליים נוספות התקהלו מסביבנו, ואז פרצוף מוכר נכנס לטווח הראייה שלי. אחאב אסקולנה, פרמדיק אחראי בתחנת מד"א לוד. "טפל בה," ביקשתי בדמעות בפעם השלושים. הוא חייך אליי חיוך קטן, הרגיע אותי מעט ופנה לטפל במרטינה. הבטתי כיצד מחברים אותה לצווארון אורטופדי וללוח גב. הם העלו אותה לניידת טיפול נמרץ ונסעו משם.
בינתיים החל צוות האמבולנס השני לטפל בי ולחבר את הצווארון לצווארי ואת גופי ללוח הגב.הם העלו אותי לניידת ונסענו מהמקום. הרגשתי שהצוות לחוץ. לא כל יום נתקלים בתאונת דרכים קשה של שני רוכבי אופניים אשר נדרסו על ידי רכב שנסע לעברם במהירות של 90 קמ"ש. קשירת הרגליים ללוח מתכת כל כך הדוקה עד שלרגע הרגשתי שהדבר יגרום לי לנמק. עקב ההמולה בתוך האמבולנס, לוח המתכת ליד מיכל החמצן השתחרר ונפל לי על הרגליים. גיחתי לעצמי.
בתוך הניידת גזרו והפשיטו את בגדיי מעליי. חבל, חשבתי לעצמי. מתנדבת מד"א עם קול החלטי שלפה 'וופלון' (מזרק רפואי שמשמש 'ברז' להחדרת נוזלים). יופי, מתלמד הולך לחרור לי את היד, חשבתי לעצמי, אבל זה לא הפריע לי, שיעשו בי מה שהם רוצים, העיקר שמרטינה בסדר. להפתעתי הרגשתי את המחט נכנסת במדויק לווריד. היא בסדר האחות הזו. הרגשתי שאנחנו נוסעים מהר, צעקתי לנהג מאחורי שייסע לאט, הספיקו לי תאונות היום.
"סיימתם?" שאלתי את הצוות, "תבדקו בבקשה בכיס החולצה שלי מאחור, אם הטלפון נשאר אצלי", ביקשתי מהם. את היד לא יכולתי להזיז. המתנדבת שלפה אותו החוצה. ביקשתי ממנה שתחפש בספר טלפונים את אנדרי סיקורן. ובקשתי ממנה שתודיע לו לאין פנינו מועדות.
הגענו לחדר המיון בבית החולים אסף הרופא. פעמים רבות הגעתי לכאן כנהג אמבולנס בתחנת מד"א לוד. ניסיתי להתחמק מהזיכרונות הקשים ששטפו אותי פתאום. הבגדים שעוד נשארו על גופי נגזרו בפראות והשאירו אותי ערום. "מה עם מרטינה?" שאלתי בתקיפות. "בת כמה היא, איפה היא גרה?" הם שאלו אותי. הבנתי שהיא לא בהכרה.
אנדרי הגיע בינתיים. ביקשתי מאנדרי שיטלפן לאביחי גרינברג, שיבוא לעשות סדר בכל הבלגן, בעיקר מבחינת כל הטלפונים ו'הטפסיידה' לקראת האשפוז. עד שההורים שלי יגיעו, כבר אהיה חבוש ומסודר בצורה יחסית ולא מבהילה כמו עכשיו. ניסיתי לחשוב בצורה האחראית והבוגרת ביותר שניתן, לא תמיד זה קורה לי, אז לפחות הפעם אשתדל.
בתום כול הבדיקות לקראת שעות הצהריים, שנינו כבר היינו מחוץ לחדר הלם, אך במצב שונה. הוגדרנו שנינו בהתחלה כפצועים קשה, אך כמובן שהורדנו לרמה בינונית. פצוע ראש עם דימום גדול במוח, צוואר פגוע, שכמה שמאל שבורה וכמה שריטות בפנים. מרטינה לעומתי הועברה לחדר טיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת. פגיעה קלאסית שמוגדרת בעגה הרפואית במילה המפוצצת – מולטי טראומה, ובעברית – פגיעה רב מערכתית. מרטינה נפגעה בצלעות שפגעו בדפנות הריאה, גולגולת שנשברה במספר מקומות, חוליית גב שבורה ואף שבור.
אז רגע, יש כאן איזה משהו אופטימי בכל העניין? כן ולא, הייתי אומר. לא. בגלל שלא נראה לי שהמצב בכבישים עומד להשתנות בקרוב. ההפך הוא כנראה הולך ומחמיר. למה כן להיות אופטימיים? מרטינה כבר הועברה למחלקה האורטופדית באסף הרופא ותשוחרר בקרוב לשיקום. הצוות הרפואי כמו תמיד מנסה ללכת על 'בית שמאי' ומכריז שהשיקום יהיה ארוך ולא בטוח שניתן יהיה לחזור ולרכוב, בטח שלא להתחרות. דברים דומים מרטינה שמעה כאשר נפצעה לפני כמעט שנתיים וסבלה מ- 30 שברים בכתפה. הכתף שופצה בניתוח מסובך של 4 שעות. חודשיים לאחר מכן היא כבר התחרתה באליפות ישראל באופני כביש עם 'כאמל-בק' על גבה, בגלל שלא יכלה להוריד את הידיים מהכידון ולשלוף את בקבוק השתייה.
הייתי רוצה להודות לחברי הקבוצה היקרים שלי, סגל מומנטום ולשאר האנשים הטובים שהגיעו לבקר או דאגו והתקשרו. לצוות הרפואי במגן דויד אדום ובבית החולים אסף הרופא. וכמובן, לבני המשפחה, שתמיד עליהם לצערי נופל העול העיקרי.
סעו בזהירות בבקשה.
 
