מיכל אלה, אלופת ישראל באופני כביש לשנת 2011, היא רוכבת מקצוענית כיום בקבוצת "מיקלה פניני" האיטלקית. מיכל היא בחורה צעירה עם נחישות רבה שהגיעה רחוק, ושיודעת שתגיע אף רחוק יותר, בתחום קריירת רכיבת הכביש. רגע לפני חזרתה של מיכל לאיטליה, הסכימה להתראיין ולדבר על זכייתה באליפות הכביש בארץ ולחשוף הרבה על חייה כרוכבת מקצוענית בחו"ל ועל הקשיים הנלווים בדרך לשם
מאת:תמר ברניס
באליפות הכביש נגד השעון שנערכה יומיים לפני הניצחון שלך באליפות הכביש, הפסדת לדניאלה לוי. האם שמרת כוחות לאליפות הכביש?
לא שמרתי את כוחותי ואין ספק שדניאלה חזקה. את התחרות הפסדתי בירידה בנג"ש כי דניאלה מהירה יותר בירידה. אמנם סגרתי קצת עליה בעליה, אך זה לא היה מספיק.
האם מאז שעברת לחו"ל לרכב עם הקבוצה האיטלקית המקצוענית "מיקלה פניני", "איבדת" תחושה של הרמה שלך ביחס למתחרות כאן בארץ? האם המתחרות שלך השנה הפתיעו אותך ולכן לא ניצחת באליפות בנג"ש?
לא ידעתי מה לצפות מהרמה של הבנות בארץ. מעולם לא התחרתי מול דניאלה לוי והרבה אחרות כי שנה שעברה הרבה מהן היו בקטגוריית ג'וניורס, והשנה גם לא התחרתי בארץ. דניאלה לא הפתיעה אותי באליפות הנג"ש, היא עשתה מה שידעתי שהיא תעשה.
האם היה לך ביטחון בניצחון שלך באליפות הכביש עוד לפני התחרות?
כן, אני צוברת הרבה ניסיון תחרותי באירופה שבא לטובתי.
מיכל אלה חוגגת ניצחון באליפות הארץ באופני כביש 2011
צילום: אייל דולין
האם הניצחון שלך באליפות הכביש, בהפרש 51 שניות על דניאלה לוי, הייתה קשה להשגה?
קשה להשגה זאת לא ההגדרה הנכונה. זה לא בא בקלות כי הגעתי לנקודה זאת לאחר כמה שנות אמונים ותחרויות באירופה. הגעתי לאליפות הכביש מוכנה, עם תוכנית שחברי הטוב ביותר, אייל רהט, הכין עבורי. הגעתי עם המשפחה שלי שפשוט אמרה ללכת ולרכב. אז כשבאים מוכנים זה הרבה יותר קל.
באיזה שלב בזמן אליפות הכביש הרגשת / הבנת שאת יכולה לגבור על דניאלה?
ידעתי שיש לי יתרון על דינאלה על פי התפקוד שלה באליפות הנג"ש. ידעתי שיש לי יתרון עליה בעליות, למרות שלה יש יתרון גדול עלי בירידות. אך בעיקרון בתחרויות כביש, אם יש עליה כזו סלקטיבית, אז שם תוצאת התחרות תיקבע. בזמן שתי ההקפות הראשונות בדקתי את המתחרות שלי – כמה הן גורמות לי לסבול וכמה אני יכולה לגרום להן לסבול. אחרי שתי ההקפות הראשונות, הבנתי שאם אשאר נאמנה לתוכנית ואשאר מרוכזת, יהיה בסדר.
מי מלבד דניאלה לוי הוותה עבורך אתגר רציני במהלך התחרות?
פעמיים בעליה רותם גפינוביץ לא החזיקה איתנו אך פתאום לאחר כמה דקות היא הופיעה. ידעתי שהיא חזקה אך נוכחתי לגלות שהנחישות שלה מאוד מסוכנת. בהתחלה לא ידעתי מה לצפות מנגה כורם ומענבר רונן אך רותם ודניאלה הן אלו שהיו היריבות הקשות שלי. פז בש מרוכבי ת"א, רכבה לדעתי פשוט בצורה מדהימה.
רגע אחרי קו הסיום כאלופת ישראל 2011
צילום: אייל דולין
האם הניצחון היה טקטי בעיקרו והאם עבדת עם מישהיא במהלך התחרות?
טקטי לא – לא עבדתי עם אף אחת. הכל היה לפי מה שתכננתי מראש ובעלייה החמישית התחלתי לרכב בקצב שאני רציתי, במטרה לראות מה יקרה. עפ פז נשארתי עד הפניה ליישוב בהקפה החמישית, ודניאלה ונגה היו מאחורינו, ואחרי הירידה החלו לסגור. פז רצתה שנחכה להן ובהקפה הבאה נברח להן בעלייה, אך אני המשכתי לרכב. לא התחשבתי בפז כי היא אינה בקבוצה שלי (אין לי רוכבות בקבוצה בארץ) ובאתי לנצח ולא באתי להיות נחמדה.
האם את מרגישה שלרכב ולהתחרות בחו"ל הינה זכות שנפלה בחלקך, זכות שלא הרבה נשים רוכבות בארץ זוכות לה?
כמובן זו זכות, אך היא זכות שהתאפשרה בעקבות הרבה רצון והמון תמיכה מהבית, אחרת לא הייתי באירופה. הרבה נשים בארץ יוכלו לעשות את זה גם כן, אם תהיה להן הרבה רצון, נחישות וכמובן היכולת לשכוח מהאגו.
מה לדעתך מבדיל אותך משאר רוכבות העילית בארץ שלא מגיעות להתחרות בחו"ל? האם זה כישרון? תמיכה כלכלית? מוטיבציה? קשרים?
התמיכה מהבית היא כלכלית, אך כמובן גם מעבר לכך. הורי תמיד אמרו לי שאפשר לעשות מה שרוצים, ולכן במקום ללמוד החלטתי שאני רוצה להתחרות באירופה וקיבלתי את התמיכה מכל הבחינות. מבחינת הכישרון, יש להרבה בנות בארץ כישרון אך לא לכולן יש אומץ לצאת [מהארץ]. מאוד נוח וקל בארץ. אני ישראלית ואין כמו הארץ, אך אין פה בארץ אופניים שיכולים לקדם אותי ולכן חייבים לצאת מהארץ.
האם את צופה עתיד ריאלי לנשים הרוכבות בארץ להתחרות בזירה הבינלאומית כמוך וכמו שני בלוך?
מיד לאחר אליפות הנג"ש השנה, ניגשתי לרותם גפינוביץ ואמרתי לה מה שאבי אמר לי: "אם את מתכוונת להפוך את זה למקצוע, אז כדאי שתצאי [לאירופה] עכשיו ולא מאוחר יותר כי, רמת הרוכבות ברמה המקצוענית עולה ובארץ הרמה לא יכולה לעלות כי אין מספיק תחרויות נשים". אני מאמינה שמי ש"תצא" בשנים הקרובות כן תוכל להתקדם כי, כישרון בארץ לא חסר וזה רק עניין של "לצאת החוצה". רמת הפרו -טור של הנשים בעולם רק עולה ועולה כל שנה, וזאת אומרות נשים שרוכבות שנים באירופה, ולכן אנחנו הישראליות צריכות להיות שם גם כן.
במה שונה האליפות השנה מבחינתך, לעומת האליפות שנה שעברה בה הגעת שניה? האם זה קשור לניסיון בחו"ל?
שלושה שבועות לפני האליפות שנה שעברה שברתי את עצם הבריח, דבר שמנע ממני לעמוד על האופניים בעת האליפות של 2010. הכאב לא הורגש אך פשוט לא היה באפשרותי לעמוד. הפסדתי את האליפות לענבר רונן מסיבה טכנית בלבד, כי היא יכלה לעמוד ואני לא.
מה תוכניותייך לעונה הבאה? האם את מתכוונת להמשיך לרכב כמה שיותר בחו"ל?
כן, שנה הבאה אני אמורה לחתום שוב לעוד עונה ולהישאר באירופה.
האם הרכיבה שלך עם הנשים בקבוצה האיטלקית מלווה ביותר או מעט פירגון מצידן, ביחס לנשים איתן רכבת בארץ?
זה שונה כי שם הרוכבות המיקצועניות מקבלות משכורת כי זה עבודה וזה שונה מהארץ. כאן זה חברות ושם עבודה, דבר המשפיע ישירות על היחסים.
האם צמרת הרוכבים בארץ שומרת על קשרים טובים ביניהם, למרות היריבויות בשטח?
החבר הכי טוב שלי הוא הרוכב הכי טוב בארץ, אייל רהט. ניב ליבנר גר לידי כיום באיטליה ואנו נפגשים לארוחות ערב. אני שומרת על קשר עם דניאלה (לוי) ורותם (גפינוביץ), ותמיד שמחה גם לשמוע מענבר (רונן) ונוגה (כורם). הכי אשמח בעולם לראות עוד בנות באירופה ברמה הכי גבוהה. אינני רוצה להיות הרוכבת היחידה מהארץ בתחרויות הגדולות אלא רוצה להיות אחת מ…ורוצה להיות טובה ביחס לעצמי. אשמח מאוד לראות עוד רוכבות / רוכבים ישראלים באירופה.
האם את מתגעגעת ל"אחווה" בקרב קהילת רוכבי העילית הקטנה שלנו בארץ?
כן, מתגעגעת אך משתדלת לא לחשוב על זה, אחרת אשתגע.
עם הגביע של אלופת ישראל
צילום: אייל דולין
האם נשים הרוכבות בעלית בארץ זוכות להכרה ותמיכה מספקת ביחס לעלית הגברים בארץ?
חד משמעית לא. אליפות הארץ בכביש הינה אליפות לכל דבר, והנשים לא קיבלו סקירה מספקת, אם בכלל. כמובן שדבר זה משפיע על קבלת חסויות. החסויות יתנו את כספם לרוכבים בהם הם מאמינים שיכולים להביא תוצאות, ומכיוון שהנשים לא זוכות לחשיפה טובה, החסויות לא מודעות ליכולתן.
האם את מתפקדת בקבוצה בחו"ל תמיד כפועלת* או גם יצא לך להיות "לידרית"?
אף פעם לא יצא לי להיות לידרית. כרגע אני עובדת כפועלת ולומדת מזה הרבה. אני לא ברמה עדיין להיות לידרית באירופה, אך להיות מקדימה בפלטון (דבוקה) כפועלת בתחרויות, יקדם אותי בעתיד הרבה.
האם היו לך רגעי משבר כאשר חשבת לפרוש? אם כן, מתי ולמה זה קרה?
רגע המשבר הכי זכור לי (וגם כולם מזכירים לי) היה בתחרות ביער המגינים לפני כשנתיים וזה היה הרגע שממנו רק עליתי…. התחלתי את התחרות והפסקתי לאחר כמה דקות. רציתי לפרוש ולהפסיק לגמרי עם האופניים. כשזה קרה, לקחו אותי לראות את הג'ירו באיטליה ואייל רהט עשה לי שיחת נפש ומאז החלטתי לקחת את זה ברצינות ומקדישה את החיים שלי לזה עד הסוף. מה שגרם למשבר באותו הרגע היה שביטלו המון תחרויות באותה תקופה והרגשתי שאני לא יכולה לעשות את מה שאני באמת רוצה, לא בגללי, אלא בגלל שהתנאים פה לא איפשרו זאת. הרגשתי סוג של בזבוז חיים.
מה לדעתך הגורם העיקרי שמשאיר אותך נאמנה לדרכך בעולם האופניים? האם זה תחושת הסיפוק ברמה הפיזית (תחושת ההתמכרות לסבל)? או אולי זה מהיוקרה שבניצחון?
אני אוהבת לעלות על האופניים כל בוקר ולרכב ואני אוהבת את הסבל בתחרויות ואת התחושה לסיים עם דם בגרון. זה הדבר הכי כיף שיש ואין ספק שזה הספורט הכי מזוכיסטי שיש.
עסקת בעברך בספורט אחר?
הייתי שחיינית מכיתה א' עד ז' בפועל י-ם.
מה השאיפה האולטמטיבית שלך בקריירת האופניים מבחינתך?
החלום שלי הוא לנצח את הטור דה-פלאנדרס עם חולצת ישראל. השנה זינקתי שם ומקווה בעתיד לנצח עם החולצה.
האם שאיפה זו ריאלית, ואם כן, כמה זמן יקח לך לדעתך להשיג אותה?
אני חושבת שאם זה לא היה ריאלי, לא הייתי עושה את מה שאני עושה. אינני יודעת כמה זמן יקח לי לעשות את זה, אך קבעתי לעצמי בעבר שעד גיל 25 אהיה אלופת הארץ ואת זה השגתי כבר בגיל 23. אני מניחה שמדובר בכמה שנים להגיע לזה.
האם שאיפה זו התגבשה לאחרונה, לאחר הצטרופתך לקבוצה האיטלקית, או שמה זה משהו שמקנן בך מאז שהתחלת לרכב?
השאיפה לרכב בטור דה-פלנדרס הכה בי בבלגיה שנה שעברה והשאיפה לזה רק הלכה וגברה עם הזמן, כמו תיאבון. רכבתי באימונים המיקצועניים באזור של פלאנדרס וכאשר התחרתי שם השנה בטור, הכה בי שאני כבר מכירה את המסלולים. לדעתי זה אחת התחרויות היוקרתיות ביותר בעולם ושם אני רוצה לנצח.
האם את רואה מעבר להשגת השאיפות הללו, קריירה רציפה וקבועה כמה שיותר באופניים, או האם את מתחילה גם לחשוב על "תוכנית ב'"?
כרגע אני מתמקדת באופנים. שנה הבאה אתחיל כנראה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה (מקווה שאוכל לשלב זאת מחו"ל) כי בעתיד אני רוצה שהקריירה השניה שלי תהיה ווטרינריה ובעתיד אני רוצה ללמוד את זה בארץ.
האם היית ממליצה לכל רוכבת הרוצה להשתפר, לרכב בחו"ל בכל מחיר?
כן!! חד משמעית! אופני הרים הינו תחום שלא דורש שהייה ארוכה בחו"ל מכיוון שזה אינו ספורט קבוצתי ולכן זה פחות חשוב. לעומת זאת, אופני כביש, על היותו ספורט קבוצתי, חייבים לצאת מהארץ כדי להשתפר כי אחרת זה בלתי אפשרי.
ומה המחיר שאת משלמת? דחיית לימודים? וויתור על זמן פנוי? האם זה מחיר או האם את מקבלת את זה כמשהו חוויתי שאת לא רוצה לפספס?
לימודים אפשר ללמוד כל החיים, הדבר היחיד שאני באמת מקריבה זה משפחה וחברים, למרות שבאים לבקר וגם אני מגיעה לביקורים כשזה באמת חסר לי.
האם את מרגישה קצת בודדה באיטליה או שיש לך שם מספיק חברות טובות?
חברות שם זה ממש לא אותו הדבר כמו בארץ. הישראלים הם חמים מאוד והאירופאים פחות. אין כמו משפחה וחברים של פה.
האם יש מיכל אלה מעבר לאופניים או האם זה החלק העיקרי שמאפיין אותך בחייך?
כמובן שיש מעבר. המאפיין העיקרי מעבר לאופניים זה המשפחה ובעלי חיים. יש הרבה מעבר לחיי על גבי האופניים, אך אופניים זאת משרה מלאה.
מיכל כמובן מבקשת להודות לחסויות: אגנטק, אוקלי ופולאר,SRM , ההורים, ותודה מיוחדת לדור רבירי (המאמן שלה כבר כמה שנים).
* "פועל"– רוכב המשרת את בני קבוצתו
תמר ברניס- רצה, רוכבת ובעיקר רוכבת ורצה
