האופניים היום כבר הפכו לדרך חיים מבחינתי,הכל סובב סביב הספורט הזה. אם זה לקום מוקדם לאימונים או לוותר על חברים או מסיבות. הכל כמובן נעשה מתוך אהבה גדולה ולא מוויתור, כי אני רואה בזה סיפוק מאוד מאוד גדול ואהבה ענקית. המטרה הסופית היא לרכוב בקבוצה מקצוענית, להתחרות בדרגים הכי גבוהים שיש. אני יודע מנגד, כי יש הרבה תחנות לעבור בדרך ולפני שקופצים למים הכי עמוקים יש כמה דברים שעליי ללמוד.

  

זו מחשבה שמטרידה אותי מאוד. אני רוצה לסיים את הצבא ולהמשיך כספורטאי, אני חושב אולי על משרת אימון חלקית, להישאר כמקצוען אבל עם מקור פרנסה קטן. אני רוצה להמשיך בכל האנרגיות. אופניים זה ספורט יקר שדורש ציוד ולפעמים אין ברירה ולרכוש. אני מקווה שיהיו אנשים שיאמינו בי ואולי יוכלו לעזור בנושא.

 

בוא נדבר קצת על ניצחונות שחר. האם אתה מקבל יותר כבוד מהרוכבים אחרי ניצחון? 

יש תחרויות הרבה יותר קשות שמזכות בכבוד. אבל כל ניצחון גורם להערכה מצד רוכבים אחרים. אני לא אבוא בגישה אחרת לתחרות הבאה, בגלל שניצחתי את התחרות הזו.

 

בהתחלה כל הזמן התעסקתי בטפל וחיפשתי שיעריכו אותי אבל לאט לאט עזבתי את זה. הבנתי שהתעסקות בזה לא תביא אותי לשום מקום. אני שמח שמעריכים אותי. אם הייתי ממשיך להתעסק בזה לא הייתי מגיע רחוק. קודם כל אדם צריך להעריך את עצמו.

 

זו תחושה מדהימה. זה להגיע לטופ. זה לא שני או שלישי או רביעי. מקום ראשון אומר שיש רק מתחתיך. אני חושב הרבה על זה שכל השנה אני אוכל המון "חרא," ובטח שבענף האופניים הכל כך קשה. זה ספורט תובעני ופתאום אתה מנצח, ושוכח מכל הקשיים שהיו בדרך. זה מכפר על שעות אין סופיות על האוכף וכל ההקרבות של דברים אחרים.

שחר גורן, מנצח

צילום: רון טולדו

 

בלי השאיפה לתחושת הניצחון מאוד קשה להמשיך בענף הזה. אני יכול להגיד שאני מכור לה לחלוטין. אני חושב שזה סם החיים. ההיי של תחושת הניצחון קיים אצלי תמיד אבל אני תמיד דואג להוריד את הראש ולשמר את מה שיש, כי צריך להמשיך לעבוד.

 

אם לא הייתי מייצג את המדינה דרך הספורט, הייתי מנסה בכל כוחי להגיע ליחידות המשמעותיות ביותר בצה"ל, ושם מנסה למצות את עצמי כמו בספורט. 

 שחר גורן: מכור לתחושת שאחרי ניצחון

לצערי כרגע אני מזניח את כל התחביבים שלי. אני מפחד ליצור תחביבים דומיננטיים. אני מתחיל לחשוב שאני מפחד ליצור משהו משמעותי שיסיט אותי מהמסלול. אהבתי פעם לשחק כדורסל עם החברים וטיילתי הרבה, היינו ישנים בים. אבל אני לא מרגיש שזה חסר, כיום העיסוק באופניים ממלא לי את כל הצרכים. 

 

אני יורד ירידות מהר מאוד. הייתי אומר שאני פסיכי בזה. האדרנלין מציף אותי בירידות.

 

אחרי שראיתי את התמונה של הבחור שרוע על הריצפה. הבנתי שאני מסתכל על גופה של בן אדם. קשה לי להבין את זה. קשה לי לענות על זה. זה עשה לי מאוד רע וקשה והיה לי גוש בגרון. כרוכב זה לא השפיע עליי, אני לא רוצה להתעסק בזה יותר מידי. כשאני יורד ירידה במאה קמ"ש אני יודע כי אמות בהתרסקות לכן אני מעדיף לא לחשוב על זה. הפחד משתק, והוא זה שגורם לתאונות לעיתים. אני מרכין ראש לזכרו וממשיך הלאה.