כל ספורטאי הבוחר להתאמן בחוץ ולא בחדרי כושר, וודאי ראה לא פעם בעת אימוניו את סמל ה-איירונמן מקועקע על איזו רגל או שתיים החולפות על פניו. סמל מוכר זה מייצג תרבות נפרדת של ספורטאים השונים מהרגיל – "זן ספורטאי הסיבולת". אם פעם מונח זה השתייך רק ל"משוגעים" באמת, אז היום זה כבר מיינסטרים. כולם רוצים, כולם יכולים וכולם עושים. גווין קנינג הוא ישראלי אשר לזכותו 10 שנים של תחרויות סיבולת. כעת הוא גם מאמן אחרים ומאמין בדרכו בכל הלב. לפניכם ראיון עם גווין המדבר על התחרות האחרונה באוסטריה (בה ירד את קו ה-10 שעות!), החושף גם את סיפורו האישי ומדבר על ספורט הסיבולת בארץ.

מאת:תמר ברניס

גווין חזר מהתחרות באוסטריה, נלהב ומסופק ביותר. "היה מטריף – הייתי שם לפני 4 שנים והשנה הייתי צריך להחליט לאן לקחת את המאומנים שלי בשביל להתחרות באיש ברזל. מיד החלטתי לקחת אותם לאוסטריה בגלל הזיכרונות המדהימים שלי משם. העיירה ציורית, האגם מדהים, הפסגות מסביב מושלגות ויש קהל עם פעמונים, יאכטות וכדורים פורחים מעל. והשוס הוא שהמשפחות יכולות לראות ולעודד במהלך רוב התחרות כי, בחלק הסופי של השחייה שוחים 200 מ' בתעלה כאשר הקהל נמצא משני צידי התעלה, מסלול הרכיבה הוא הקפות והריצה היא הלוך ושוב. היתרון במסלול הריצה הוא שאני, בתור מאמן, יכול לראות את המאומנים שלי חולפים על פני וכך אני יכול לעקוב אחר מצבם, וכמובן לראות עד כמה הם שמחים". וכן, גווין שם דגש על הנאה, וזאת הוא מקפיד להעביר למאומנים שלו – "במהלך התחרות אפילו אמרתי למאומן שלי לעצור ולהסתכל כמה יפה מסביב. הרי דקה לפה או לשם לא תעשה את ההבדל". וגווין יודע מה הוא אומר. לגווין ניסיון רב בתחום – כ-10 שנים בהם הוא משתתף בתחרויות סיבולת שונות, אז עצות לרוב יש לו בכיס. 

סמל האיירונמן אותו אוהבים ה"הברזלנים" לקעקע על הרגל בסיום התחרות
צילום: paythepiper.wordpress.com

גווין נסע השנה לאיירונמן באוסטריה ללא מטרה מיוחדת לשבור שיא – לא שלו ולא של אף אחד אחר. אך במקרה, לגמרי במקרה, עשה את מה שרבים לפניו ניסו ולא הצליחו לעשותו, וירד את קו 10 השעות. כשנשאל האם התכונן אחרת לתחרות הזו בניגוד לקודמות, ענה: "הפעם מכיוון שמלחתחילה באימונים השקעתי פחות בעצמי ויותר בקבוצה, מצאתי עצמי מתאמן יחסית פחות, ובעצימות נמוכה יותר מבעבר". בנוסף, גאווין שם דגש גדול יותר באימונים השנה על הרכיבה לעומת השחייה. "70-80% מתחרות איש ברזל תלוי ביכולת הרכיבה ולא באף מקצה אחר. בתחרות איש ברזל הרכיבה היא לבד, כנגד השעון וללא דרפטינג (צמצום כוח הגרירה וחיסכון באנרגיה בכ-30% על ידי הצמדות לגלגל של רוכב מלפנים החוסם את הרוח). זה משמעותית שונה מטריאתלון אולימפי בעלית, שם ניתן לעשות דרפטינג ברכיבה. בנוסף, גם אם אתה הרץ הטוב ביותר, אם לא יודעים לרכב, עלולים לסיים את הרכיבה עם שרירים מכווצים, דבר אשר עלול לשפיע לרעה על הריצה ". אז כפי שגווין, איש "משפטי מחץ", היטיב לסכם זאת: "It's all about the bike". 


אך למרות כל זאת, גאווין מאמין שאלו לא באמת הסיבות בזכותן ירד את ה-10 שעות, אלא זה בזכות הסובלנות, הניסיון והעומק שיש לו בתחרויות מסוג זה. בנוסף הוא טוען כי גם כוח הסבל שלו הוא זה שהעניק לו את היתרון לסיים עם תוצאה שכזו, כי הפעם "הייתה זו התחרות הקשה ביותר" בה השתתף עד היום, כאשר לכל אורכה סבל מכאבים וסיים אותה "מפורק לגמרי". הוא נזכר שהרגע הקשה ביותר בתחרות היה בשחיה כי "היו מכות וצפוף וקיבלתי מרפק בעין שעד עכשיו עדיין שחורה".

גווין טוען שהסיבה שהוא ממשיך, למרות הכל, לעסוק בספורט ותחרויות הסיבולת
היא שכל דבר אחר משעמם אותו ואינו שונה בהרבה מרכיבת שבת רגילה. "אני מוכן
לסבול ולספוג את הכאב, וכל עוד שהסבל קבוע, אפשר וצריך להמשיך". המוטו שלו
הוא "הכאב הוא זמני והתהילה נצחית". ובאותה נשימה הוא מוסיף "וגם הכשלון
ניצחי". מזה אפשר להבין רק דבר אחד עבור גווין – יש לתת תמיד את ה-110% עד
הסוף ולא לוותר, אחרת אין סיבה להגיע לתחרות.

גווין החליט להיכנס לספורט הסיבולת כאשר הרגיש שלא היה לו יותר מקום לשפר את המהירות במרחקים
הקצרים. "כדי לשפר תוצאות במהירות, צריך לעשות את זה קצר וכואב, דבר שמעלה
את הסיכון לפציעות. ובכלל, אני בא לתחרות כדי "לפגוש את עצמי" (משפט שציטט
ממאומן שלו), ותחרות קצרה יותר, אפילו באורך של טריאתלון אולימפי, אינה מספיקה בכדי
להגיע ל"גרעין" של עצמך. רק בתחרויות הסיבולת הארוכות הללו, לומדים להתמודד
ולמצוא את הכוח העצמי הפנימי"

כשנשאל האם לדעתו הגוף באמת יכול וצריך לעמוד בעומסים כאלו הנדרשים באימוני ומרוצי סיבולת, הסביר כי "הכל מסתכם במידתיות. אין אימון חשוב מידי ואין תוצאה שחייבים בכל מחיר להגיע אליה. הרי זה כולה ספורט, וכמובן שזה צריך להעשות באופן מבוקר ומדוד כדי למנוע סיכונים מיותרים. הרבה מזה כמובן תלוי בהכוונה של המאמן שתפקידו לשמור על איזון והקשבה לגוף". גווין, כמאמן, מכנה את עצמו "מאסטרו המנצח על תזמורת". על פיו, "המאמן צריך להתאים את האימונים לסוג האדם ולתווים הייחודיים שלו". לדעתו, גם אין סמים משפרי יכולת בתחום איש הברזל מכיוון שזהו ספורט עממי ומי שלוקח סמים בעצם מרמה את עצמו ולא אף אחד אחר. תחרויות הסיבולת הן אישיות, וברמה החובבנית אין צורך לקחת סמים כי האנשים "קרוצים מחומר אחר".

בחיים המציאותיים הרי כולנו עובדים, להרבה מאיתנו משפחות לפרנס, ובין לבין, יש מעט זמן פנוי לעצמינו. גווין טוען כי הקבוצה אותה פתח, Myway, מיועדת להתאים אימונים לקראת תחרויות סיבולת, למתאמן עצמו – כל אחד בדרכו שלו. יש למשל מתאמן דתי שלא יכול להתאמן בשבת, אחר שאשתו מאפשרת לו להתאמן שבוע כן ושבוע לא, ועוד הרבה מגבלות לאנשים שונים. האדם המתמודד עם החיים האמיתיים הוא, על פי גווין, "איש הברזל האמיתי". מומחיותו של גווין כמאמן היא "לתפור חליפה המתאימה למאומן", לאחר שזה מעביר לו את היעד, הנחיות ופירוט ההגבלות. בכך ניתן להתמודד עם אתגר האימונים ותחרויות הסיבולת ולא לוותר על ההנאות והמחויבויות בחיים האמיתיים. ובכל מקרה, "גם אם בכל זאת צריך לעשות וויתורים מסוימים, זה בהחלט שווה את זה".

כשגווין מדבר על הקבוצה אותה הוא מאמן, הוא מדבר כמו אב גאה. "הקבוצה כייפית ומפרגנים אחד לשני, ובאימונים מקפידים לחכות אחד לשני". כמובן שגיבוש בקבוצה זה דבר חשוב – מעטפת שומרת ותומכת. הוא מקפיד לתת למאומנים שלו תקופת פגרה ובכוח מכריח אותם לצאת להפסקה וליהנות מפעילויות שהן לא קשורות לספורט. זה מאפשר להם "לצאת" מהטרוף ולבדוק אם אכן נהנים מהאימונים. אלו שחוזרים מתקופת הפגרה, הם המחויבים באמת להצלחה.

גווין ממליץ בחום לכולם ללכת בדרך של אימוני ומרוצי סיבולת, גם לאלו שבאים ללא עומק ספורטיבי. "אם אין ניסיון ספורטיבי אז חשוב להכין יעד. כל מקרה לגופו כמובן, אך כולם יכולים לעשות זאת". תחרויות הסיבולת הן כבר לא הטרנד החדש של בני ה 40+ אלא נמצאות בשיא ולמעשה כבר המיינסטרים. "[הטריאתלון] [ה]אולימפי כבר פשוט נדחק הצידה ותחרויות האיירונמן הן עכשיו "היהלום שבכתר – הדבר האמיתי". כשנשאל למה רוב המשתתפים בתחרויות כאלו הם באמת בני ה-40+ (70%) ולא צעירים יותר, ענה: "לצעירים אין זמן וכסף להשקיע. לבני ה-40+ יש אמצעים ויותר זמן פנוי".

בעת כתיבת מילים אלו, נודע לי שגלעד רותם סיים את איירונמן רות' בזמן שיא ישראלי חדש של 8:20. לכן מיד דאגתי לשאול את גווין כיצד הוא מעריך רותם הגיע להשגיו הטובים כל כך, ועל כך ענה: "גלעד הוא עילוי ויחיד בדורו. כנראה שאם הוא היה מקצוען נטו ולא סטודנט לרפואה ולא צריך לעבוד למחיתו הוא היה אלוף העולם. אבל הוא באמת תותח על ולגילו [היחסית צעיר – 32] אין קשר לכלום". ובפרץ ענווה, הוסיף: "אני עפר לרגליו … 2 קוים מקבילים שלא יפגשו לעולם".

בקשר לעצמו, גווין לא מתכונן להגיע לקונה או משהו כזה. לא. הוא מתכנן לשים דגש גדול יותר בעתיד על אימונים המשולבים בכיף ובילויים. לקונה הוא אומר, "אגיע אם אחיה יותר ממתחריי, או אעשה ניתוח לשינוי מין….".  

 תמר ברניס- רצה, רוכבת ובעיקר רוכבת ורצה, [email protected]