לקריאת טור 01 של אבי פרידריך | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 | טור 07| טור 08
לפני קרוב לשנה (נובמבר 2016) ניגשתי לאתגר אולטרמן ישראל. הטריאתלון הארוך ביותר – שלושה ימים בהם שוחים 10 ק"מ, רוכבים 420 ק"מ ורצים 85 ק"מ. האם האולטרמן הנו קצה גבול היכולת שלנו? אני רוצה להקדים ולחזור ולספר על עצמי ממש בקצרה (למי שלא מכיר). לפני כ-4 שנים לא התעסקתי כלל בספורט, הגעתי למשקל מכובד של 107 ק"ג, תוך 8 חודשים ירדתי 40 ק"ג, התחלתי להתעסק בספורט, תוך שנה וחצי ניגשתי לאיש הברזל הראשון המלא שלי (ישראמן 2015) אחרי שלמדתי לשחות 4 חודשים לפני כן. בשנה לאחר מכן עשיתי ריצת אולטרה ל-100 ק"מ בסובב עמק ומיד לאחר מכן עוד ישראמן מלא (2016). כמובן שהיו עוד הרבה תחרויות, טריאתלונים ומרתונים בדרך.
לפני שנה סיימתי את איש הברזל השני שלי והתחלתי לחשוב לעצמי "מה עכשיו?". חודש לאחר מכן קיבלתי טלפון מחברי היקר אלון רז . שמע אחי, אתה חייב לשמוע… נרשמתי… זה הדבר הבא". אנחנו מדברים והוא מתחיל לשגע אותי על כל עניין האולטרמן. אני מקשיב לו, אבל אומר לעצמי שהבן אדם השתגע. "תן לי 2-3 ימים לישון על זה", אמרי לו. לא ישנתי שלושה ימים, איך אני מסביר את זה לאשתי? איך בכלל ניגשים לשיגעון הזה? ואז פשוט כהרגלי, החלטתי, "יאללה נרשמים". התנאי שלי היה שארשם רק אם אני לוקח איתי עוד שלושה חברים.
יש כאלה שלקחו את האירוע הזה כאתגר, אני לקחתי את זה כתחרות מטרה אישית. צריך להבין, מדובר על אתגר סיבולת שחייבים לגשת אליו עם עומק אימונים של שנים רבות, ואני חדש בכל התחום הזה. כך מצאתי את עצמי מתאמן במשך 10 חודשים, 25-40 שעות אימון שבועיות, כולל סופי שבוע, כל יום (ללא יוצא מן הכלל) קם ב-4 בבוקר לאימונים, לאחר מכן הולך לעבודה ולישון. שנה שלמה, בה לא היו יציאות עם אשתי\משפחה, ללא טלוויזיה, ללא בילויים, כלום. רק אימונים ועבודה. ויתרתי על הכל כדי להגיע למטרה.
האם היה שווה את זה? התשובה הנה חד משמעית – כן!!!
להרשמה לישראמן לחצו כאן
למה נרשמתי לאתגר הזה?
– לאתגר את עצמי, לבדוק שוב היכן קצה גבול היכולת?
– הסיבה העיקרית שהיא לעשות משהו שעדיין כמעט לא קיים בעולם
– אתגר השחייה! אני סובל מסימפטום "פחד מים מולד". התמודדות במים פתוחים עם הפחד הכי גדול שלי.
"זרם" עם האתגר הכי גדול. אבי פרידריך | צילום: באדיבות אבי פרידריך
המטרות
– להצליח לסיים את האתגר
– תחרות מטרה לעצמי
– עמידה בזמני קאט אוף רשמיים: 12 שעות (ברוטו) לכל יום, סה"כ 36 שעות
– שחייה ורכיבה ללא דרפטינג, עבודה עצמאית
– ריצה ללא עזרה וליווי – לבד
– מטרה אישית: לנסות ולסיים הכל ב 11 שעות ליום, סה"כ 33 שעות
האתגר
10 ימים לפני האתגר – לאחר 10 חודשים של אימונים אינטנסיביים, פתאום טייפר. רק אימונים קטנים, לא צריך לקום ב-4 בבוקר. מוזר, מתרגש כן, אבל מרגיש מוכן, נתתי את הכל, הכנתי את עצמי ככל שניתן.
12 שעות לזינוק – אנחנו מגיעים לקיבוץ כינר, ממתינה לנו עמדת רישום ותיק משתתף עם המון הפתעות אשר לא מבייש שום תחרות גדולה בחו"ל. מתרגש מאוד, אבל עדיין לא קולט שזה קורה. ארוחת ערב מפנקת, תדריך משתתפים ברמה גבוהה מאוד והולכים לישון.
יום א' – 04:30 בבוקר קמים (אחרי לילה ללא שינה) מתארגן על עצמי, לובש את חליפת השחייה. ב-05:30 יורד לחוף, עדיין חשוך וההתרגשות בשיאה. אני לא מצליח להוציא מילה מהפה, הבטן מתהפכת, אני בהלם מוחלט. על שפת הכינרת מחכה לי אמיר הקיאקיסט\מלווה שלי עם חיוך ענק שמצליח להרגיע אותי.
מה קרה עד הרגע הזה? אבי פרידריך בסיום האולטרמן | צילום: באדיבות אבי פרידריך
יריית הזינוק נשמעת. נכנסים למים, אין צורך לרוץ, יום ארוך רק התחיל (התכנון שלי הוא לצאת מהמים אחרי 4:30 שעות פלוס מינוס). 2-3 דקות של לחץ מטורף, הלב דופק בטירוף. אני מצליח להירגע, להיכנס לקצב שחייה אחיד כמו באימונים, השעוו רוטט כל 500 מטר, והזמנים בול כמתוכנן. כל 2 ק"מ אני עוצר לדקה, שותה ואוכל, קצת צחוקים עם המלווים וממשיך. אני אפילו נהנה מהשקט והרוגע. השעון רוטט שוב – 10 ק"מ ב-4:20 שעות, מה אפשר לבקש יותר? היה לי ברור מרא שזה לא יהיה בול המרחק ותהיה תוספת קטנה, הרי זה מים פתוחים\ניווט וכו'. אני שואל את אמיר מה קורה והוא עונה לי שאוטוטו הגענו, וכך זה ממשיך, אבל הזמן עובר וגם המרחק. 12.5 ק"מ', 5:25 שעות ועדיין החוף לא באופק, קיר! אני נשבר, הגוף והראש מותשים לגמרי, אני מבקש מאמיר לעצור ולהחזיק במצוף שקשור לקיאק. אני נח והקיאק סוחב אותי 2-3 דקות, ואז אני פתאום רואה את הדגלים ואת החוף! עוזב את המצוף וחותר כמו מטורף . 13 ק"מ נטו שחייה נטו ב-5:40 שעות.
יצאתי מהמים – הלם מוחלט, אני גם בלחץ מטורף כי אני יודע שיש לי עוד רכיבה של 140 ק"מ שכוללת טיפוס לגולן. התכנון המקורי היה לשחות כ-4:30 שעות, חצי שעה של מנוחה והתארגנות ואז לצאת לרכיבה ברוגע.
אני מתאפס על עצמי ומודיע לאפרת אשתי על שינוי תכנית, מחליף בגדים, אחרי 10 דקות אני כבר על האופניים ומתחילים לרכוב. אמרתי לעצמי שאם לא אעלה על האופניים אשבר. התחלנו לרכוב 25 ק"מ כולל העלייה לבית המכס שזה החלק הקשה, סיימתי והחלטתי על הפסקה מסודרת. אכלתי, שתיתי, נחתי כמו שצריך. חזרתי לעצמי, אני מתחיל לרכוב חזק, עוקף אנשים בדרך ומבין שמצבי מתחיל להשתפר. נשארו לי עוד 35 ק"מ לסיום, שעה וחצי לקאט אוף 12 שעות. לפי החישוב אגיע 10 דקות לפני. רק להיזהר לא לשרוף את עצמי, יש עוד יומיים מטורפים. 30 ק"מ לסוף כבר חושך, ואז נשמע "בום" – דאבל פנצ'ר! מנסה לשמור על קור רוח, אין זמן לתקן, מעלה את האופניים על הגג ומוריד את הנג"ש וממשיך. הגעתי לבית אלפא, 148 ק"מ (כנראה התברברתי היכן שהוא…) סה"כ השעון נעצר 11:58 שעות… לא יאומן!
מיד ירדתי מהאופניים ונכנסנו לחדר אוכל, האמת שהייתי עייף ומותש, נפשית ופיזית. אכלתי והלכתי מיד לישון, רק שייגמר היום הנאחס הזה
יום ב' – שוב קמים ב-4:30 (הלילה ישנתי כמו תינוק ) יום חדש! (מוחק את כל הזיכרון של אתמול) היום רוכבים 280 ק"מ על כביש 90. זה הצד החזק שלי, אני אומר לעצמי – זה היום שלי!
וכך זה קורה. כבר על ההתחלה אני טס קדימה, מצליח לשמור לאורך כל הרכיבה על קצב אחיד מאוד. אוכל ושותה על האופניים, אין הפסקות. הפסקה אחת של פיפי וממשיכים. אני אחרי 220 ק"מ (נשארו עוד 60) בחצבה. בא לי ארטיק קרח, עוצר לכמה דקות, אוכל את הארטיק וממשיך ברכיבה. פארן, הגעתי… זו היתה רכיבה כמו שצריך, 280 ק"מ בול ב-9:30 שעות. הפעם יש זמן, מתארגנים בצימר, נחים קצת, מקלחת, אוכל ושינה.
יום ג' – קמים ב-4:15, משום מה לא הצלחתי לישון. קם עייף מאוד וכואב לי כל הגוף. מתארגן על עצמי, מקפיצים אותנו קצת אחרי כושי לנקודת הזינוק. אני די "אאוט". אפרת מורידה ממני את הקפוצ'ון, קור כלבים ומיד יריית הזינוק. אני מתחיל לרוץ ופתאום מוצא את עצמי בדבוקה הראשונית רץ עם כמה חבר'ה, ומנסה להישאר בקצב שלהם כדי שתהיה לי חבורה. הריצה דווקא אחלה: רצים, מדברים, מתחיל להתעורר וליהנות. הגענו לתחנה של ה 27 ק"מ ואיכשהו אני מתחיל לפרוץ קדימה. רץ מתחנה לתחנה, בונה פער גדול מאוד. מסתכל פה ושם על השעון, קצבים של 4:30-5:00 דק' לק"מ וכך זה ממשיך מתחנה לתחנה, רץ עם בקבוק מים ביד.
אני מגיע לתחנה שנמצאת כ-17 ק"מ מהסיום. מתקשר לאפרת ואומר לה שאיתי, הבן הגדול, יחכה לי בתחנה האחרונה 5 ק"מ לפני הסוף. אני לשם בעוד כשעה, ושם איכשהו התברברתי, כבר עברה שעה וגם אני מרגיש שאני מתברבר בדרך, חוזר חזרה ומוצא את השביל כנראה הנכון, אבל נגמרו לי המים. השעה 14:30 בצהריים, חם!! אני מחליט לעבור להליכה כדי לא להישרף (בטיחות מעל הכל) ופתאום על השביל מגיע רכב, אני עוצר אותו ושואל האם יש לו מים, הוא עונה לי בשלילה וממשיך הלאה. מוזר, ואז חמש דקות אחרי אותו הרכב מגיע לכיווני. הוא עוצר עם חיוך ענק, מושיט לי שני בקבוקי מים קפואים ומאחל לי בהצלחה. אין לי מושג מי היה האיש הזה, אבל תדעו שהוא מלאך.
העיקר שהמשפחה היתה שם. אבי פרידריך ואשתו אפרת | צילום: אבי פרידריך
חוזר לרוץ ואחרי כמה דקות מגיע לתחנה, רואה שם את איתי. אני מתרגש בטירוף, מחבק אותו, לא מוכן לעזוב אותו. הוא תופס אותי, לא מוותר לי ואנחנו רצים לתוך אילת. 200 מטר, שער הסיום. 91 ק"מ ב9:50 שע'. אני עובר ללכת ברגל, נהנה מכל רגע, סופג את איחולי המזל טוב של הסובבים, מגיע לשער הסיום שם שלושת הילדים מחכים לי, וואו אני נחנק. עובר את שער הסיום, קורא לאפרת ומחבק אותה, מתחיל לפרוץ בבכי. זהו, אין מילים שידעו לתאר את ההתרגשות של אותו הרגע.
הסתיים לו המסע הכי מטורף בחיי. האם הגעתי לקצה גבול היכולת שלי? לפני כשנה הייתי בטוח שכן. בימים אלו אני מתאמן לקראת מקצה חצי המרחק בישראמן הקרוב ביחד עם הבן שלי איתי (17). אני מתאמן השנה כמתחרה ולא כמשתתף, ומגלה שזה מבחן שונה. בוחן מחדש את קצה גבול היכולת שלי, על כך בבלוג הבא – "ההבדל בין להשתתף ולהתחרות".
שנה בלי לצאת עם אשתך, אתה בטוח שהיא חושבת שזה שווה את זה?
מרשים ביותר אין לי מילים!
אבל אשכרה אין חיים, טיולים, חברים , בירה בערב, משהו?
רק לקום כמו חמור כל יום בארבע?