עליית המחירים המופרזת בכל תחומי חיינו לא פסחה גם על עולם הספורט. מיתוג הוא שם המשחק, ואם אתה רוצה להיות "אין" אתה צריך להיות ממותג מנעל ועד ראש. איך הפך עולם שכולו בריאות לעולם שכולו כסף ואיך בכל זאת ניתן לעסוק בספורט אם "אין לך"?

מאת:אילן גולדמן

אבל זה לא תמיד היה כך. לפני שנים לא רבות, "הכי טוב והכי קל" היה נחלתם של כוכבי הספורט הגדולים שריצדו על מסך הטלוויזיה. צפייה בטור-דה פראנס באותם ימים "עתיקים", משמעותה הייתה, הזלת ריר על שולחן הקפה ופנטזיות ליליות על חלקים תוצרת איטליה או יפן. בבוקר, היית מתעורר ליד גרוטאת הכרום המקומטת, ומסתפק במועט והכבד שהאל נתן לך. כמעט אף אחד לא יכול היה להעלות על דעתו להוציא את אותם סכומי כסף, שהיום נשלפים מהארנק בקלות כה רבה. אפילו העשירים ביותר היססו רגע לפני שרכשו ציוד חדש, אפילו הם התמקחו על כל אגורה בתשלום החודשי לקבוצתם. רק אלו שבני משפחתם נעו על קו אירופה – ישראל דרך קבע, נהנו מציוד ספורטיבי משודרג. אני עוד זוכר את האופניים עליהם רכבתי באותה אליפות עולם קפואה בהולנד. היום יש שיקראו לזה גרוטאה צהובה שאינה ראויה לרכיבה. לאחרים גם את זה לא היה. לדם שלי זה הספיק. אלו היו ימים, בהם גופיות "סבא" ארוכות מתחת לחולצות הרכיבה הקצרות, היו חלק מקולקציית החורף. מעילי רוח זולים וכפפות חדר כושר מרושתות – פריט חובה בארונו של כל רוכב.

"לי היו אופני כביש משומשים ב-1000 ש"ח", מספר אלון שרכב אי שם בשנות ה-90. "זה היה נראה לי סכום מופרז באותם ימים. הייתי צריך ללוות את הכסף מסבתא שלי. אני לא אשכח את היום שאופני הכביש החדשים עמדו בסלון. זו הייתה תחושת גאווה. היום אם הייתי רוכב על דבר שכזה, הייתי מושא ללעג". אותו אלון היה רוכב מוכשר אני נזכר. נעלם במקום כלשהוא בדרך, אבל מוכשר. "מי בכלל חשב אז על קרבון, אלומיניום, טיטניום או משקל האופניים. רכבנו כדי לרכב, התחרינו כדי לנצח", משחזר גיא, רוכב פרהיסטורי נוסף. 

הסוציולוג ג'אן מארי ברוהם:

"ספורט הוא אמצעי של שליטה,

 סקטור שצובר כסף, עושר והון"

חוקי המשחק החלו להשתנות בשנות ה-90 המאוחרות. השינוי לא בהכרח היה קשור לעולם האופניים או לאחת מהנישות האחרות. זה היה שינוי מהותי יותר, אשר נגע בתפיסת החיים של כלל הציבור בישראל שבדיוק החל לקצור את הפירות הנחשקים של בועת ההיי- טק המתנפחת. הישראלים, אשר החלו לפתע ליהנות מעודפי כסף ושעות פנאי רבות, חיפשו דרך יצירתית ושונה לבלות את הזמן. הסקרנות לגבי אורח החיים של מקבילנו מעבר לים הלכה וגדלה. רצינו להיות כמוהם, להיראות כמוהם ולעשות את מה שהם עושים כשהם לא עושים. גם אנחנו רצינו לרכב עם, לרוץ בלי ולשחות ללא. וכמוהם כמונו. גם אנחנו התחלנו לבלוע בשקיקה את הסלוגנים שפיצחו אותם. מכרו לנו בדיוק את אותם מוצרים, רק באיחור קל ובעטיפת ממתק זולה יותר. "כולנו יכולים", "אין דבר שאי אפשר לעשות","הכאב הוא זמני", "אני מה שאני" ועוד ועוד ועוד. השתכנענו במהרה. הרי מי לא רוצה להיות גיבור. יזמי השוק החופשי של ישראל, כמובן לא נשארו אדישים למבול המזומנים והחלו לייבא בקצב מסחרר. רשתות השיווק הספורטיביות, אשר חלקן פתחו את המילניום עם מספר קטן של סניפים ריכוזיים שדי היה ביד אחת לכמת, הגיעו לאמצע העשור הראשון של המאה לאחר מתיחת פנים אגרסיבית, שינויים אירגוניים מרחיקי לכת ועם פי 3-4 יותר סניפים. חלקם בזכיינות, חלקם בבעלות ישירה. לא היה שבוע בו לא התבשרנו על פתיחתן של חנויות בוטיק חדשות. ברוח התקופה החדשה הכול מותג ונעטף. אנחנו הופשטנו והושארנו עם המכנסיים למטה.  

     

קפיליזם יש לנו, כעת מה יהיה על המחירים (צילום: open salon)

הקשר הישיר בין הקפיטליזם והספורט אינו חדש. יש שהתריעו עליו עוד לפני 50 שנה. הסוציולוג – אנתרופולוג הצרפתי ג'אן מארי ברוהם היה אחד מהראשונים. ברוהם זיהה את השפעותיו של הקפיטליזם על הספורט עוד בתחילת שנות ה-60 האפורות. "ספורט הוא אינו פשוט ספורט, אלא אמצעי של שליטה. אמצעי להשפיע על דעתו של הציבור. ספורט נהיה סקטור שצובר כסף, עושר, ולכן גם הון. ספורט הפך סחורה לכל דבר ואחת מהסחורות העיקריות בעולם הגלובלי", הוא טען. התיאוריות של ברוהם נולדו, בימים בהם הקפיטליזם הפך הדת השולטת בעולם המערבי. אף אחד לא ממש רצה להקשיב לו, וטענותיו סיווגו אותו מהר מאוד כרדיקל. ברוהם הקים עליו את כל הממסד וגם ספרו המצליח, "כלא של זמן מדוד", נודה במהירה ממדפי הספרים. אנשים סירבו לראות את הספורט כאותו דבר מושחת ומנצל אותו הסוציולוג תיאר בכתביו.   

אין לי כסף אין לי

שיעור ראשון, בכל קורס מבוא היסטורי באוניברסיטה מלמד: ההיסטוריה נעה בזיג- זגים. כל אימפריה סופה ליפול, כל תיאוריה סופה שתוחלף על ידי אחרת. בעולם מושלם, ועל פי רוב התאוריות שהיו מקובלות עד היום, היינו אמורים לשלם פחות עם השפע והשיטה. אך זה לא קרה מסיבות שלא ממש מעניינות אותנו הצרכנים. הקפיטליזם שהיה אמור לייצר תחרות ולהגן עלינו, יצר פריצות על חשבוננו כשאף אחד אינו מפקח. "הספורט הוא תחביב ולא כל אחד חייב לעסוק בו", אומרים הסוחרים. הם צודקים. אך מנגד, החברה ממשיכה בדחיפה חסרת הרסן אל עבר הבריא, אל עבר היפה, אל עבר המושלם. קשה להגיד לא, כשכולם מסביב מתמכרים לתחביבים חדשים מידי יום. קשה להגיד לא, דווקא כשהמשכורות נשחקות והחיים הופכים קשים יותר. המיתון העולמי כבר הוכיח: בעתות מצוקה המפלט היחידי מרעשי הסביבה הוא רכיבה על אופניים או ריצה טובה בפארק. הבעיה, יש כאלו שמנצלים את זה. בעיה נוספת, אנחנו נותנים להם ופותחים את הארנקים.  

אבל לא כולם יכולים להתמיד במחירים הגבוהים. על כל מספר של מצטרפים חדשים, יש גם את אלו שמוכרים את האופניים או תולים הנעליים. אנשים רבים וטובים ויתרו על הספורט בגלל העלויות. מאיר ציון, צלם בן 37 מהצפון, הוא דוגמא למי שפעם יכל להרשות לעצמו וכעת נאלץ לשבת בבית בגלל המחירים. "עד לפני כמה שנים, הייתי רץ, רוכב ובכלל עושה הרבה ספורט מכל הסוגים. הייתי נוסע אפילו לחו"ל לטיולים אתגריים. היו לי אופניים מעולים שקניתי מכסף שחסכתי כעצמאי. אבל לפני כמה שנים גם שוק הצילום הפך להיות פרוץ. נאלצתי לקחת עבודה פחות מכניסה ולעבוד הרבה יותר שעות. הייתי רוכב בשטח כל סוף שבוע עם החברים ואתה יודע איך זה, חלקים נשברים, אין מה לעשות. כבר לא יכולתי להרשות לעצמי את חלקי החילוף היקרים, את הציוד הכי שווה, זה מתסכל. כל פעם שנכנסתי לחנות ראיתי שהמחירים רק עולים ועולים". מאיר מספר כי על האופניים הוא וויתר לחלוטין ואת המחיר של הציוד האחר הוא סופג בקושי. הוא אינו יוצא דופן כמובן.

כשיש נותני חסות המצב יותר פשוט (צילום: OS)

גם אורית התביישה להגיע עם ציוד "לא איכותי" לאימונים, אחרי שכל הקבוצה אליה השתייכה, צחקה על אופני הפלדה הפשוטים עליהם רכבה. "הייתי מגיעה לאימונים עם אופני פלדה שלא ממש היו במידה שלי. כולם כל הזמן חפרו לי, 'תחליפי – תחליפי'". בסוף היא החליפה. אבל רק אחרי שנאלצה למכור משהו שהיה יקר מאוד לליבה. "כשההורים שלי גילו, הם רצו להרוג אותי", היא מספרת בביישנות. "אין מה לעשות, זו הייתה המנטליות סביבי. אם אין לך משהו יקר ושווה אז אתה בעצמך קצת פחות שווה". כיום היא רוכבת על אותם אופניים יוקרתיים אך הייתה שמחה למכור אותם לטובת המזומן. "אני אישה צעירה שעובדת במשרה מלאה ומרוויחה משכורת ממוצעת. אני בקושי מסיימת את החודש. היום אני כבר מבינה, העתיד של אף אחד מאיתנו אינו מובטח. האוכל על השולחן חשוב יותר ממראית עין". 

צרכן הספורט הישראלי מאס בתדמית הפראייר. בימים בהם רוחות השינוי מנשבות ברחוב רוטשילד ומרימות אל האוויר מדינה שלמה, גם חובבי הספורט לא רוצים להישאר מאחור. האינטרנט שוב גוייס למשימה. הפורומים והרשתות החברתיות, הם התחמושת של אלו הרוצים לנקות את אורוות הגזל של עולם הספורט. חלק מאלו שעומדים מאחורי המהלך הם הצעירים. הם הנפגעים העיקריים. הם גם רוצים לעשות ספורט כמו עמיתיהם בני ה-30 פלוס, אך אינם יכולים להרשות לעצמם תחביב יקר כשאין כסף לשכר דירה. חלקם מוצאים פתרונות יצירתיים כמו עבודה בחנויות הספורט היוקרתיות כדי להוזיל את עלויות הציוד. "עבדתי במשך 3 חודשים בחנות, רק כדי שאוכל לקנות את הציוד במחיר מוזל. אחרת בחיים לא הייתי יכול להרשות לעצמי", מתוודה ליאור, סטודנט בן 25 מתל-אביב. אך גם התרגיל הזה כבר מוכר לסוחרים. "אם פעם הייתי מקבל מחיר עלות, היום אני מקבל רק 25% הנחה, ולעיתים אף פחות", מספר ארז שעובד בחנות ספורט בצפון. "חלק מהמקומות דורשים ותק לפני שבכלל תקבל הנחת עובד". 

---

 

אילן גולדמן
עורך המשנה של אתר שוונג – כתב באינטרוול, המגזין המשותף של שוונג ועיתון "הארץ". אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי. בעל תואר במזרחנות

כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש

קישורים: שוונג, אופניים