מאת:אייבי גילת
בימים האלה של המשחקים האולימפיים בבייג'ין אוגוסט 2008 כאשר האדם מחפש את הגבולות של עצמו ושיאי עולם נשברים חדשים לבקרים תמיד צצה ועולה השאלה מהו קצה גבול היכולת האנושית? והאם השיא הוא תוצאה כשרון מולד או שחברו לו גם עבודה קשה והרבה מאוד זיעה ?.
בחברה המערבית המוטו הוא מיצוי היכולת. מכל שלט של פרסומת, בכל אמצעי התקשורת ההמוניים תמיד יש את שטיפת המוח הזו הגורמת לרוב בני האדם להרגיש שאינם מאושרים אלא אם כן השקיעו את מירב זמנם ומרצם בתוצאה שהיא למרבה האירוניה אף פעם איננה די טובה.
התוצאה של הגל הזה שפשוט הולך ומתעצם היא מחד שאכן גבולות האדם הולכים ומתארכים אולם מאידך התופעה הזו גובה מאיתנו בני האדם מחיר כבד. תחת הדגל הזה אפשר לדבר על השימוש ההולך וגדל בסמים כאמצעי לשיפור ביצועים ספורטיביים, על פציעות הספורטיביות, ועל מחירים כבדים אחרים שנאלצים לשלם כל אלה שמנסים להגיע הכי מהר, הכי גבוה, והכי חזק.
המחקרים מראים באופן די גורף שמהרבה בחינות כושר גופני גבוה
למשל: היכולת של שחיין לשחות 100 מטר בפחות מדקה, או לרוץ 100 מטר בפחות מ10 שניות איננה בהכרח גורמת לאותו אדם להיות בריא יותר או לחיות יותר שנים מאשר אדם אחר שנמצא בכושר גופני טוב. אז נשאלת השאלה למה זה טוב?!.
השאלה האמיתית שכל אדם המתחיל לעסוק בפעילות גופנית צריך לשאול את עצמו היא: " האם אני הולך כאן על נושא של בריאות, ירידה במשקל ואורח חיים או שאני הולך להתחרות כדי לנצח ולעמוד על הפודיום? ". לצערי הרבה מאוד אנשים חונכו לחשוב ש : "NO PAIN NO GAIN" . כלומר אם לא כואב לך אתה לא מתקדם. העובדה הזו נכונה לאדם המתחרה בספורט תחרותי כמקצוע אבל לרוב האנשים הכאב הוא הסימן של הגוף לכך שהאדם עוסק בפעילות עצימה מדי. ספורטאים מקצועיים הולכים יותר מדי על הגבול הדק שבין התקדמות לפציעה ורק הרבה ניסיון ופגיעות קודמות מונעים מהם להרוס את עצמם באופן טוטלי.
המזל של כולנו גם של הספורטאים המקצועיים וגם של הפריקים של הבריאות הוא היכולת המדהימה של הגוף האנושי להתאושש אחרי מאמצים קשים וגם אחרי פציעות. הבעיה החמורה ביותר היא "להישרף" = " TO BE BURNT OUT ". יש אנשים כולל אתלטי על שמגיעים למצב שהם פשוט כבר לא מסוגלים להתאמן. ממש כמו להסתכל על העוגה הכי נהדרת בעולם בלי היכולת לאכול אותה. זוהי אחת התוצאות החמורות ביותר של אנשים שפשוט מסרבים להקשיב לגופם עד שהם זקוקים לצעד ממש דראסטי כמו הפסקת פעילות גופנית מוחלטת לפרק זמן שיכול להיות גם מס' חודשים עד שהם חוזרים לאיזון מלא והתיאבון לעסוק בפעילות גופנית מאומצת חוזר.
מה צריך האדם הפשוט שבסה"כ רוצה לעשות פעילות גופנית לעשות? :
1) ספורט מקצועי זה מקצוע = אי אפשר להיות ספורטאי מקצועי בבום טרח. הדבר דורש אימון נכון על ידי אנשי מקצוע נכונים, תרגול קפדני, אורח חיים הכולל שינה, תזונה, התאוששות, אימונים מנטאליים ועוד. ספורטאי מקצועי הוא דבר הדורש התמסרות מוחלטת ואת המצטרך הכי נדיר בקוסמוס שהוא זמן. במילים אחרות לרוב האנשים מסיבות שונות ( עבודה, קריירה, ילדים, מחויבויות ) ספורט מקצועי הוא מחוץ לתחום. ועוד משהו ספורט מקצועי זה ממש כמו עבודה וזה לא לכל החיים אלא לפרק זמן מאוד מוגבל.
2) מינון = המלצות הועדה האמריקאית לפעילות גופנית הן שאדם בוגר צריך להפעיל את המערכת הלב ריאה שלו בין 4 ל-6 פעמים בשבוע ( כמעט בכל יום ) בפעילות אירובית ( הליכה, ריצה, שחייה, רכיבה על אופניים ), הנמשכת בין 30 ל-60 דקות בכל פעם ושהדופק צריך להיות בין 60 ל-80 אחוז מהדופק המרבי שלו. במילים אחרות כדי לקבל את כל טובות ההנאה שהפעילות האירובית נותנת לנו כמו: ירידה ברמת שומני הדם, ירודה ברמת הכולסטרול הרע ועליה ברמת הכולסטרול הטוב, ירידה במשקל, מצב רוח טוב האדם המתאמן לא צריך להרוג את עצמו באימונים !!!. מספיק לעשות מאמץ קל עד בינוני !!!. זוהי תובנה שלהרבה מאוד אנשים משום מה לא מגיעה לתודעה. קשה זה לא תמיד טוב. " MORE IS NOT NECESSARILY BETTER ". וגם " MORE IS LESS ". כלומר, וואלה חבר'ה אל תגזימו !!!. בכלל לדבר עם ספורטאים על מנוחה זה כמו להגיד להם ללכת לרופא שיניים. הם נכנסים מיד למגננה. מה יקרה לנו עם הכושר שעמלנו כל כך קשה להשיג אותו?!. אז רבותי המלומדים תירגעו. לעיתים כל מה שאתם צריכים כדי לעלות למדרגה חדשה של כושר גופני זוהי דווקא המנוחה.
3) הקשבה לגוף = זוהי אחת התובנות הכי חשובות. כואב לך תפסיק. אתה חולה קח יום חופש. לא יקרה כלום. הגוף לא מתקדם כאשר אתה חולה / לא מרגיש טוב. הרבה פעמים במיוחד בענפי הספורט היותר אינדיווידואליים כמו אנשי ברזל או רצי מרתון אנשים פשוט הולכים עם הראש בקיר. התוצאה היא הרבה פעמים : גב תפוס עד הפסקה מוחלטת של הפעילות, מחלה ויראלית פשוטה שהולכת ומסתבכת ובמקום החלמה של שבוע זה לוקח חודש, ברכיים שלהרבה מאוד מומחי אורטופדיה נותנות הרבה מאוד עבודה ופרנסה על חשבון הספורטאי האומלל. לרוב האנשים לא אשמים. ככה חינכו אותם לחשוב. לסבול בשקט. להיות ספרטני. אבל המחיר שהם משלמים הוא כבד מדי הן בבריאותם הפיזית והן בשטחים אחרים בחייהם.
4) פינוק = עוגה לא אוכלים כל יום. אבל גם הלוחם הכי קשוח צריך מזון לא רק לגוף אלא לנשמה. בזמנו אלופת הטניס הבלתי נלאית מרטינה נברטילובה קיבלה פרס אחרי זכייתה בוימבלדון מהתזונאי הראשי מנה של ברווז צלוי שהיה ג'אנק פוד אבל יחד עם זאת המזון שמרטינה הכי אהבה ושהתנזרה ממנו. יום מנוחה שבועי חובה. אני די מרחם על כל אותם אנשים שבמקום לנסוע לחופשה עם המשפחה לוקחים את העבודה ( התחביב הספורטיבי ) לחופשה. חברים בחופש להחליף אווירה. לפנק את בני/בנות הזוג. לאכול טוב. לישון טוב במקום לקום בחמש וחצי בבוקר ולהעיר את הציפורים. לעשות מסז' ולרבוץ במיטה. זה יעשה מכם גם ספורטאים טובים יותר וגם אנשים טובים יותר.
5) קל באימונים קל בקרב = רוב האנשים עושים יותר מדי. האימונים הם כל כך קשים שבהרבה מאוד מקרים יש תופעות של "אימון יתר" ופציעות. ישנם כאלו שהם אלופי העולם באימונים. הרבה פעמים אימונים הופכים למרוץ או סימולציה למרוץ. אז מה יהיה בתחרות עצמה אם כל הזמן עושים הדמיות?!. האימון הטוב ביותר הוא תחרות אבל לספורטאים שמתחרים. לאלו שרק עוסקים בפעילות גופנית אל תתאמצו יותר מדי. לרוץ בשעה 12 בצהריים בפארק באמצע הקיץ למה בדיוק זה תורם?. הדבר דומה לקום מארוחה כאשר משאירים משהו בצלחת. תשאירו עוד קצת שיהיה לכם חשק. שתגיעו ליום של התחרות רעבים ולא שבעים.
יש עוד הרבה אבל הכי חשוב זה ההרגשה של המוטיבציה. אם בן אדם קם בבוקר ואומר לעצמו שאין לו חשק לעשות פעילות כנראה משהו לא תקין. החוכמה היא להסתכל על הנושא הזה של פעילות גופנית כעל השקעה בעצמך, אורח חיים ודרך חיים של כייף והנאה ממש כמו כל צורך אחר.
אייבי גילת
(M.ED ) בחינוך גופני
פרשן ויועץ לרוכבי אופניים
רוצים להגיב למאמרים של אייבי גילת? כנסו לשוונגנט
