אחרי שלושה שבועות של פגרה מ"החוטאות" שהיו לי, תקופה בה האיזוטון הפך לבירה והג'לים הוחלפו במיונז, הגיע מרוץ כיכר המדינה

מאת:אילן קולטון

עוד כשהמאמן שלי ואני קבענו את עיתוי הפגרה ידעתי שלמרוץ הזה אני רוצה להגיע. יש בו משהו אחר. משהו שונה באוויר. אחרי שלושה שבועות של בטלה אין סופית המרוץ הזה סימל בעיניי רבים את מרוץ סיום העונה,מבחינתי זאת יריית הפתיחה לעונת החדשה. יש לי גם חשבון לא סגור עם הכיכר והייתי שמח לנקום בה. בשנה שעברה יצאתי לבריחת סולו 5 הקפות לסוף ונתפסתי 400 מטרים מהסיום.איי כמה שזה היה קרוב וכואב.

בוקר המרוץ מגיע. אני ו- 58 הקילוגרמים שאני סוחב מעליי (הגזמתי בבורקסים בפגרה) מגיעים לאזור הכינוס. הכיכר, ליום אחד היא הפכה מכיכר המדינה לכיכר מדינת הרוכבים. מראה זה של אלפי האנשים שבאו לראות אותנו, רוכבי העלית מחמם את הלב.

תחושת גאווה להיות רוכב אופניים ביום שכזה בישראל. אני מגיע למרוץ הזה בחוסר וודאות לגבי מצבי הגופני הנוכחי. אני לא יודע מה יש לי ברגליים אבל אני יודע שאם הגעתי למרוץ אני מתכוון לתת את כל מה שיש לי ביום נתון זה. אני משחק על כל הקופה עם הקלפים שיש לי, גם אם אני לא יכול להציג את יכולתי הרגילה. הרעיון היה לשמור אנרגיה וללכת על מהלך אחד חזק מספיק כדי ליצור הזדמנות לניצחון. בנוסף לשים לב לרוכבים שאני חושב שיכולים לנצח.

המרוץ מתחיל בסערה ואני מוצא את עצמי בהקפה השלישית מגשר בריחה, לעידן שפירא (רוכב עלית), מאותם רוכבים שסימנתי.  בריחה זו הייתה אופציה טובה בעייני מכיוון שבריחה משותפת שלנו יש בה מספיק כוח והיא יכולה ללכת עד ניצחון. מצד שני עידן הוא מאיץ טוב ממני ולא הייתי רוצה להגיע איתו למאוץ סיום. מצד שלישי אין סיכוי שהדבוקה תשחרר את ההרכב הזה. יותר מידי משוואות, הבריחה נסגרת.

המרוץ ממשיך ולא פשוט לי. אין הרבה ברגליים. מד הוואטים שלי מסתכל אליי במבט מזלזל של "בחיאת,זה מה שיש לך? מה זה המספרים האלה?" אמרתי לו: "עזוב אותי באמא שלך, קשה לי, לפחות תשקר, תראה מספרים גבוהים יותר שארגיש טוב עם עצמי".

המרוץ מגיע לשלביו האחרונים ואני מצטרף לעוד מהלך, עם רוכבים נוספים, שמצליח ומתנתק מהדבוקה אבל זה לא מספיק. יותר מידי אינטרסים. למאוץ, אל קו הסיום אני מגיע כבר עייף, משלב לרוורס, יכול להישבע שאלי אילדיס ונמרוד כהן הפרשנים כבר הפסיקו לדבר על המרוץ ועברו לדבר על אוכל.

מגיעים לקו הסיום וכמה מטרים לפניי אני רואה את ירין פודולר, בן קבוצתי לשעבר בחור זהב בהווה, מרים ידיים. אני מגדיר עצמי כאדם מאוד תחרותי אבל פייר, אני לא מתבאס. סחטיין עליו, הגיע לו. הייתי רוצה לציין  את רוכבות העלית שהיו חלק אמיתי ופקטור במרוץ ורכבו באופן מדהים בעייני. הבנות לא ויתרו לאף גבר וגם שלפו מרפקים כשהיה צריך.

אני שמח שהגעתי למרוץ. כמות האנשים שבאו לראות רוכבי אופניים, לא כדורגל, לא כדורסל…אופניים, נתנה את הכמות האחרונה של חשק וגעגוע ומילאה את מצבר הרעב שלי להתחיל את העונה באופן סופי.

פגרה, לכי, תני לעונת 2012 להתחיל…