זהו סיפורו של ירון דוידי, 56, שהשלים בהצלחה את חציית תעלת למאנש מאנגליה לצרפת בזמן של 15:51 שע' והצטרף למועדון המכובד של שחיינים ישראלים שעשו זאת וביניהם פרופ' איתן פרידמן, אבישג טורק ויוסי אטינגר שצלח את התעלה יום לפניו.

ושוב אני במטוס חזרה מלוטון, זמן טוב לכתוב על החוויה, להעביר את זמן הטיסה, ותוך כדי הכתיבה לשחזר במשהו את התחושות החמקמקות. לפני שנתיים זה היה שונה, חזרתי אחרי שחייה לא גמורה עקב נסיבות שאילצו אותי לשחות בים סוער ולהפסיק את השחייה אחרי 10 שעות. כבר אז ידעתי שבמוקדם או במאוחר אגשים את החלום לשחות את התעלה האנגלית ולהיות Channel Swimmer.

"ידעתי שבמוקדם או במאוחר אגשים את החלום" | צילום: באדיבות ירון דוידי

ההכנות לקראת צליחת הלאמנש

אחד האתגרים לשחיין ישראלי ששואף לשחות את התעלה הוא הפער הגדול בין החורף שלנו (שהוא מצוין לאימונים), והקיץ, עונת צליחות התעלה, כלומר פער שמגיע לחודשיים-שלושה ויותר בין האפשרות לשחות בארץ בתנאי טמפרטורה מתאימים לבין מועד ביצוע הצליחה. החל מאמצע מאי, באופן אישי כבר אני מאוד מתקשה לשחות מרחקים עקב חום המים בארץ, ולכן נדרשתי לפחות ל"גישור" אחד-דהיינו נסיעה לחו"ל לאימוני שחייה בתנאי קור. הפעם החלטתי לטוס לאי ג'רזי, להתאמן שם, ו"על הדרך" לשחות את ג'רזי-צרפתJ2F (מרחק של כשני שליש מהתעלה).

באמצע יוני השנה נסענו (נירית ואני) לג'רזי, שחיתי שם מספר שחיות (עד 5 שעות) והשלמתי את J2F בזמן של 09:19 שעות, וזאת בסיוע חברי מועדון השחייה (Jersey Long Distance Swimming Club) שליוו אותי. בדרך חוויתי ים עובד, ים שטוח ואפילו מספר שעות של ים גלי (ים עוצמה 4). לחוויה הצטרפה חצי שעה של ליווי להקת דולפינים. השחייה הזו היתה חשובה לי מהרבה היבטים: חיזוק הביטחון העצמי, חידוד משטר ההאכלה, ואימון מנטלי -לראות את החוף הצרפתי משך שעות ולכאורה לא להתקדם אליו. כמובן עצם ההתחככות עם חברי המועדון שחלקם בעלי ניסיון רב בכל הקשור לשחייה בתעלה, תרמה לי לא מעט. הייתי לישראלי הראשון לשחות J2F. לאחר השחייה עוד נשארו מספר ימים עד שובנו לארץ, והספקתי לדחוס עוד שתי שחיות של שעתיים כל אחת.

למעשה, מהחזרה מג'רזי ועד שחיית התעלה עברו כ-3.5 שבועות, בהן לא ממש הצלחתי לשחות. העייפות מהשחיות בג'רזי ובעיקר חום המים הבלתי נסבל אפשרו לי לשחות מעט מאוד. ללא ספק מדובר על הפסקה ארוכה מדי. ב-18 ביולי בערב טסנו פעם נוספת, הפעם ל"דבר האמיתי". לינה במלון סמוך לשדה ולמחרת נסיעה לפולקסטון. בדרך עברנו בחוף בוטני – מפרץ בקצה הצפוני של קנט, שם שחיתי כשעה בכייף גדול. משם עברנו ב-Deal לביקור אצל יוסי אטינגר ומלויו: איתן פרידמן וליביה ארזי. אטינגר היה רשום לאותו חלון שלי והשלים את הצליחה יום לפניי בקצב פנטסטי, ולקח לי את תואר "הישראלי הזקן ביותר לצלוח את התעלה", עוד לפני שבכלל זכיתי בו. אם נזכור שהישראלי הראשון שחצה היה איתן פרידמן בשנת 1993, ואחריו רק ב-2017 עשתה זאת אבישג טורק, אז זה בהחלט יוצא דופן (בלשון המעטה) ששני ישראלים עשו זאת יום אחר יום. קשקשנו עם החברים שם כשעתיים והגענו למלון בפולקסטון.

מלאי של בננות ותמרים כתזונה | צילום: באדיבות ירון דוידי

"היום בלילה זה קורה"

ביום רביעי יצרתי קשר עם הפיילוט שלי פיטר ריד, שמסר לי שהכיוון הוא יום שישי (היום הראשון של החלון). הודעתי על כך לצוות התמיכה (אותו הצוות מהפעם הקודמת, רק במתכונת מעט מצומצמת יותר), שהיה אמור להגיע למחרת בשעות שונות של היום. בינתיים קפצנו לדובר ל"חוף השחיינים" לשחייה קצרה, ושם פגשתי קבוצת שליחים מקאטר.
למחרת, יום חמישי, הגיע איתי, וביחד נסענו לשיחת תדרוך אצל הפיילוט פיטר. פיטר הוא לא פיילוט קלסי, ובניגוד לאחרים הוא קודם כל דייג ורק אחר כך פיילוט, והזמנת מקום אצלו נעשית יותר באופן של חבר מביא חבר (החבר הוא איתי, שזו תהיה לו פעם שלישית על הסירה של פיטר). הסירה עצמה Rowena הנה בבסיסה סירת דייג ללא שמץ של פינוק, והצוות המלווה יושב בסיפון על כיסאות פיקניק חשוף לשמש או לגשם (ובשחייה שלי ירד גשם), אבל… פיטר ובנו פיט נוטעים בך הרגשה טובה, ודואגים לאספקה שוטפת של תה חזק עם חלב.

הסיכום הוא שנתייצב בשעה 2:15 בלילה במעגן, ולאחר התארגנות על הסירה נצא מהמעגן בשעה 2:30, ואתחיל לשחות בפועל ב-3:00, מה שידרוש ממני כשעתיים של שחייה בחושך. בהמשך היום מגיע אלדד (עמוס בציוד רפואי) עם רותי (שביום הצליחה ביחד עם תמי של איתי תהיה צוות התמיכה המקביל, של נירית במסע שופינג חווייתי בלונדון), ובערב מגיע עופר. זהו צוות התמיכה הכולל שני רופאים וטייס מוכן לפעולה. אפשר לפלוש בפעם השנייה תוך חודש לנורמנדי.

מכינים את תערובת משקאות הפחמימות, 15 בקבוקים, מלאי של בננות ותמרים, מים, כריכים, חטיפים לצוות התמיכה, ושאר הציוד הנדרש, ארוחת פסטה ולישון. מתקשה להירדם ובסוף שוקע לאיזו שעה וחצי, והשעון מעיר אותי ב-1:20 בלילה – עייף, מאוד עייף. התארגנות זריזה, עוברים על הצ'ק ליסט והיידה לנמל. הצוות פורק לסירה, ואנחנו יוצאים להפלגה לחוף היציאה סמפייר הו. איכשהו עד לאותם רגעים על הסירה הייתי מאוד רגוע, והעניינים האינטנסיביים האחרים בחיים (ואולי גם ניסיון שצברתי) הקהו את ההתרגשות, אבל עכשיו, בסירה התרגשות והלחץ גוברים, וחרף העידוד של צוות התמיכה המדהים, אני מתכנס בתוך עצמי, מנסה לנמנם ולהירגע. כיוון שלא אכלתי ארוחת בוקר, אני אוכל בננה ושותה מים.

מתכונן לקפיצה למים. ירון דוידי | צילום: באדיבות ירון דוידי

פיט הבן מסמן לי שעוד 5 דקות מגיעים, וזה הזמן להתחיל להתקלף. מתפשט מהמעיל, מכנסי הטריינג המהוהים ומהקרוקס מורח שכבה מאוד נדיבה של וזלין בביתי השחי ובצידי הצוואר. הווזלין לא מיועד לבודד מהקור כפי שיש סוברים בטעות, אלא נועד למנוע חיכוך. מנגב היטב את הידיים (אתה ממש לא רוצה שאריות וזלין במשקפי השחייה שלך). מרכיב את משקפי השחייה ואני על תלבושת השחייה התקנית. כובע ים אחד, משקפת ובגד ים (אגב, שמועה שבררתי את טיבה ואומתה ממקור ראשון טוענת שמלך התעלה קווין מרפי חצה את התעלה לפחות פעם אחת ללא בגד ים).

מזנק למים

זהו, הגיע הזמן לקפוץ למים ארבע שנים וחצי שנות הכנה, קרוב ל 7,000 ק"מ של שחייה בים ובבריכה , אינספור שעות ומשאבים, סופי שבוע רבים שאת רובם הקדשתי לשחיות ארוכות מתנקזים ל-16 פלוס מינוס השעות הקרובות. פיט מצביע על כיוון החוף. הכלל הוא ששחיין מתחיל את השחייה מחוף נקי ממים, ומסיים בחוף נקי מים. למרות שאנחנו קרובים פחות מ-100 מטר לחוף, החושך המוחלט מפריע לי לזהות. קופץ למים הקרירים וחיש קל מאבד את האוריינטציה ולא שוחה בניצב לחוף כנדרש, קצת התברברות, קריאות הכוונה מצוות התמיכה, ואני מגיע ועולה על החוף התלול. יש המכנים את הסיטואציה הזו כמקום הבודד בעולם לספורטאי סבולת. מרים יד. עקב השעה הלא ממש נורמלית, בניגוד למקובל, סוכם שלא אחכה לצפירת הסירה, ומיד לאחר הרמת היד אתחיל את השחייה.

הסירה מוארת בנאון ואל המשקפיים שלי מחובר נצנץ. הים מעט גלי, אבל שחי בהחלט, וגם מספיק רגוע שאשמור מרחק אופטימלי מהסירה (כ-3 מטר). התפקיד של הסירה הוא לנווט והתפקיד של השחיין הוא לקבוע את הקצב.
האמת מרגיש חלוד. ולמרות שחודש קודם שחיתי בטמפרטורה נמוכה ב 2 מעלות מהתנאים כעת, קר לי. את הקור אני מייחס להעדר שעות שינה. נזכר באבישג שכתבה לי יום קודם שהיא החליטה שהשחייה שלה תהיה יום כייף ושהיא תהנה מכל רגע.. טוב, זו אבישג עם שמחת החיים הבלתי נגמרת שלה, מנסה לאמץ את הגישה ומצליח רק באופן חלקי.

הצוות התומך שמלווה את הצליחה | צילון: ירון דוידי

האכלה בתום השעה הראשונה. בקבוק מלטו (משקה פחמימות עם מעט חלבונים) שאני שותה רק את חלקו. החלטתי מראש שלא אדחוף לעצמי קלוריות בכח (יש כמה גישות לנושא כמויות הקלוריות הנדרשות והבדלי הגישות הם עצומים, בסוף.. כל שחיין צריך להתנסות ולגבש מה נכון עבורו). במהלך השעה השנייה דמדומי הבוקר עולים והמחזה הוא אחד הבונוסים הגדולים לשחיין שמתחיל לשחות בחושך. הדמדומים נמשכים שעה ארוכה עד שהשמש זורחת.

לאחר חצי שעה נוספת תמרים, ומכאן המשטר הוא חצי שעה משקה פחמימות (מלטו), חצי שעה תמר או בננה (סאלי -אחת מהבולטות בתחום, שבאמתחתה מספר שיאי תעלה, וליוותה אותי בג'רזי יכולה להעיד שאני השחיין המהיר בעולם בזלילת בננה).

מאות מדוזות צולחות איתנו

לאחר 4 שעות איתי נכנס לשחות לצדי. הכללים מאפשרים לשחיין מלווה לשחות שעה כל 3 שעות. איך שאיתי נכנס למים הים הופך להיות שטוח לגמרי ובמקביל אנו מבחינים במאות מדוזות (ליטרלי כמו שאומרים), חלקן לא עושות כלום (חוץ מהרגשה מוזרה כשאתה נוגע בהן), וחלקן צורבות, אבל פחות מהחוטיות הנודדות שלנו בארץ. הקור עדיין קיים, ואני בהחלט חש שאני לא במיטבי מבחינת כושר השחייה, הספקות, המסמנות את המשבר הראשון, מתחילות לנקר. האם אצליח להגיע לצרפת? ומיד אני עונה לעצמי, שמצב של אי השלמת השחייה הוא מצב שפשוט לא קיים, ואני אשלים את השחייה "No matter what". הדיון הזה ביני לבין עצמי יימשך כמעט עד הסוף בגרסאות כאלה או אחרות.

קשה להיזכר בשעות הבאות. הן חד גוניות. יודע שכל האכלה של מלטו פירושה עוד שעה עברה, אני מבחין בתנועת אניות שזה אומר שאני באזור ההפרדה, והנה עברו 8 שעות ואני ככל הנראה באמצע השחייה ועברתי חצי (הנחתי 16 שעות שחייה, למרות שהעסק יכול להיגמר מהר יותר בים תומך, ואז זה בונוס, ויכול לקחת גם הרבה יותר אם הזרם ייקח אותי הרחק צפונה מנקודת הנחיתה האופטימלית). הנה אנחנו ב 9 שעות, וזה כבר כמו j2f והנה 10 שעות שזה כבר הרבה שעות. הזרועות, השכמות והכתפיים כבר עייפות, והמנוע המנטלי מחליף הילוך, אני חושב על המשפחה הקרובה והמורחבת, על הצוות התומך, ומאות עוקבים שבוודאי מייחלים להצלחתי, ומוצא סיבות להמשיך. Nothing" "great is easy. אם אין קושי בדבר, אז הוא לא גדול, לשחות את התעלה זה דבר גדול, ולכן זה ממש בסדר לחוות קשיים גדולים ואפילו משברים.

שעה 12 לתוך השחייה, וכבר אפשר לראות גם מגובה עיני השחיין את כייפ גרינה. הנקודה האופטימלית לנחיתה. יש בוודאי מאות שחיינים בהיסטוריה שהגיעו לנקודה הזו ולא הגיעו לחוף. מחזור הגאות ישתנה עוד מעט, והזרם צפונה ילך ויגבר, עד עצמה כזו שלא יאפשר לשחיין להתקדם מזרחה, ואז או שהוא יפסיק או שאם הוא נמנה על הקשוחים שבקשוחים הוא יבלה עוד שש שעות נוספות ויותר במלחמה עם הזרם, רואה את הארץ המובטחת ללא אפשרות להגיע אליה עד שהזרם שוב ישנה את כיוונו. בשעה ה-13 בערך אני מעריך (בטעות) שאני ממש קרוב, כלומר יש לי עוד איזה שעה, ואני מרדד את ההאכלות. סופר אלף תנועות ו… נאדה, לא מתקרב ולא נעליים, בינתיים הכייפ בורח דרומה, אני מבין שפספסתי אותו, ומכין את עצמי נפשית לשעות נוספות רבות במים.

"שום דבר כבר לא יכול לקחת ממני את השלמת החצייה" | צילום: באדיבות ירון דוידי

רואים את היבשה

איתי קופץ למים בפעם השלישית, ומבקש ממני לשחות לידו בכיוון ובקצב. למרות העייפות והשרירים המרוטים אני מגביר קצב למשך כחצי שעה. אני מבחין שהצוות על הסירה מעט לחוץ, מתקרב לסירה ושואל מה קורה. עופר אומר לי שיש לי רק עוד 800 מטר ל-Safe zone שלמען האמת לא ידעתי מהו (למרות שקראתי ושמעתי המון על התעלה). איתי מסביר לי בזריזות, שאנו קרובים למפרץ וויסנט המוגן מזרמים. החשש שהזרם יעיף אותי צפונה מהנתיב למפרץ עושה את שלו ואני, אחרי 15 שעות על שאריות האדים מגביר כמיטב יכולתי. לאחר מספר דקות, פיטר יוצא מהקבינה ומבשר לי שאני יכול לחייך. נשאר לי קילומטר או משהו כזה, אבל שום דבר כבר לא יכול לקחת ממני את השלמת החצייה, עוד לא סיימתי, הגוף עייף וכואב, אבל אני נותן לאופוריה להשתלט עליי.

שוחה בנחת את מאות המטרים האחרונים, הדינגי (סירת הגומי הקטנה), יורדת למים ואני יודע שזהו, כמה דקות ואני שם. רואה את הקרקעית והעיניים מתחת למשקפיים דומעות. עשיתי את זה, אני פאקינג צ'נל סווימר, הידיים חופרות בחול ואני מזדקף לאט לאט, הולך את המטרים האחרונים לכיוון קבוצת צרפתים שמריעים ומוחאים לי כפיים. מוזהר מהדינגי לא לגעת באיש עד אשר אני עם שתי רגליים על חוף נקי ממים (אחרת אפסל). עולה על החוף, מרים ידיים ובכך מתמצה אחד מרגעי האושר והסיפוק הגדולים בחיי. מקבל מהצרפתים שתי אבנים קטנות מחוף צרפת. מטמין אותן בבגד הים ומחליט שאעניק אותם לשני נכדיי, איתי הגדול בן שנה וחצי כמעט ואריאל שייוולד 4 ימים לאחר מכן.