ההתרגשות על רציף הנמל בדובר היתה בשיאה בשעה שפרקנו מהוואן השכור ערמות של בגדים, מזון וציוד, על מנת להעמיסם על סירת הדיג הישנה לצורך מסע אליו אנחנו מתכוננים כשנה. לעובר אורח תמים נראינו ודאי כמשלחת של הצלב האדום בדרכה למשימת חילוץ לפליטים סורים. כמות האוכל על הספינה היתה מספיקה למשפחה רעבה לשבוע שלם.
מהמזח הזה לצרפת, בשחייה | צילום: באדיבות אילנית יורמן
אבל האמת היתה הרבה יותר מורכבת, והרואית לא פחות. אנחנו, קבוצת "11 LEGS" חמישה שחייני מים פתוחים מישראל בחיזוק שני שחיינים בריטים, יצאנו למשימה לצלוח את התעלה האנגלית – כלומר לשחות מאנגליה לצרפת. המשימה הקבוצתית מבוצעת בשליחים, כאשר כל אחד מאתנו שוחה שעה בתורו, לפי סבב שנקבע מראש.
עוד כתבות בנושא
גיא כהן מסכם שחייה רצופה של 70 קילומטר
מי השחיינית שחוצה את תעלת למאנש שלוש פעמים ברציפות?
אלבום התמונות ממשחה קפריסין-ישראל ושבירת שיא גינס
בשבוע האחרון לפני הצליחה עשינו שחיות של שעה לים בחוף בדובר. החוף נמצא בתוך שוברי גלים ענקיים עם 2 פתחי כניסה. שחייה מצד לצד הנה של 1,300 מטר, טמפרטורת המים 15-16 מעלות, זרמים אך ללא גלים.
המסורת הבריטית ארוכת השנים של צליחת התעלה החלה בשנת 1875, כאשר מ'תיו ווב שחה במשך 22 שעות מדובר באנגליה לקאלה שבצרפת. בכך הפך לגיבור לאומי, ושחיינים רבים מנסים מדי שנה לשחזר את ההישג, חלקם לבד וחלקם בשליחים. מישראל יצאו עד היום שתי קבוצות שליחים, ושתיהן עמדו במשימה. בנוסף היו מספר ניסיונות לצליחת סולו – כאשר פרופסור איתן פרידמן הוא הישראלי היחיד שעמד במשימה עד כה.
תחושת השליחות באה לידי ביטוי בכך שלבשנו ביגוד ממותג בלוגו של הקבוצה, נשאנו עמנו את דגלי שתי המדינות המשתתפות, ישראל ואנגליה, ועבדנו לפי תכנית עליה עמלו ראשי הקבוצה, איגור ובמבי, במשך תקופה ארוכה. ניתחנו לנו שוב ושוב את ההסתברות להצלחה – שלא חלילה נאכזב את העם בישראל הממתין לשובנו עטורי ניצחון.
חמישה ישראלים ושני אנגלים | צילום: באדיבות אילנית יורמן
עבור שחייני מים פתוחים, שחייה של שעתיים או שלוש עם מנוחה באמצע אינה אתגר כזה גדול. אולם השחייה בתעלה מהווה אתגר, בעיקר בשל המיוחדות של נתיב המים. תנאי הגאות והשפל בחלק זה של האוקיינוס האטלנטי הם בהפרשים הנעים בין 5.5 מטר ב-neap tide לבין 7 מטרים ב-spring tide. כלומר, בשפל עומדות סירות על משטח בוץ חולי, וכשעה קלה לאחר מכן אותו אזור מתמלא מים על גדותיו. הזרמים והשינויים התכופים מביאים לכך שלעתים אתה "שוחה במקום" במשך מספר שעות בלי יכולת להתקדם, או גרוע מכך, שמגיע tide וסוחף אותך מרחק כמה קילומטרים מהיעד.
השהייה על סירת דייג מטלטלת מצד לצד במשך שעות אינה חוויה נעימה אפילו בשמש הנעימה שזכינו לה, שלא לדבר על ישיבה במשך שעות כשגשם מטפטף עליך ללא הפסקה. גם ביום יפה, הרוח הקרירה חודרת אל מתחת לשכבות ההגנה, כמו שחווינו בבוקר המסע.
בנוסף יש את עניין מזג האוויר האנגלי ההפכפך, כך שהצליחה יכולה להיות מבוצעת ביום עם רוחות חזקות או גשם אנגלי מעצבן, טמפרטורת מים של 15-16 מעלות (קר בכמעלה משיא החורף בישראל), ומגוון המדוזות השורצות בתעלה להמוניהן. שלא לדבר על הלוגיסטיקה של הרישום, מציאת סירת ליווי, ותיאום עם הסקיפר על יום הצליחה האידאלי. במקרה שלנו, היינו בחוסר ודאות במשך 4 ימים לגבי מועד הצליחה, ואז, כ-10 שעות לפני שעת הזינוק, קיבלנו דחייה ליממה נוספת. והם עוד אומרים שהיה לנו מזל, בשבוע שאנחנו צלחנו רק בודדים הצליחו לסיים.
האתגר הגדול, להתגבר על מזג האוויר האנגלי ההפכפך | צילום: איגור יוטקין
שותפי הישראלים לצוות, במבי (עופר פלד), איגור יוטקין, גדי בנימין וחנן אולנר, חברים בקבוצת ה"ספסל" השוחים בחופי ישראל, לרוב בחוף הצוק הצפוני, בכל תנאי מזג אוויר ובכל ימות השנה. כולם חזקים ומנוסים מאוד.
אז מה אני עושה פה???
התחלתי לשחות לפני 4 שנים על מנת להשתתף בטריאתלון נשים בהרצליה, והתאהבתי בים. בהיותי ספורטאית קטועת רגל אני מושכת לא מעט תשומת לב, וזוכה להרבה פרגון ואהבה מהמתחרים סביבי, כך שמהר מאוד התאהבתי בים ובאנשים השוחים בו. התמזל מזלי להתחבר לאנשי הספסל, למרות שכל קשר בין השחייה שלי לשלהם מקרי בהחלט.
אני ללא ספק איטית בהרבה, לא מאוד חזקה, ולפני כשנה וחצי עוד קפאתי למוות בשחייה עם חליפה בחורף בתל אביב. כך כשהם פנו אלי והציעו לי להצטרף אליהם לצליחה, הסכמתי מיד. בדיעבד, הבנתי שמעט מאוד הגיון ושכל ישר היה בהצעה שלהם ובהסכמה שלי. אמנם התכוננתי לרגע, ואפילו הרבה, אך הפחד לאכזב לא עזב אותי.
והנה אני על הסירה, ואנחנו שטים לנקודת ההתחלה, ואיגור מתחיל להתכונן לקראת כניסתו למים. חנן עוטה כפפות ניילון על מנת למשוח את איגור בשכבות של וזלין – כנגד שפשפות (לא, זה ממש לא מגן מפני קור או מדוזות). השמש עולה אט אט על הצוקים הלבנים של דובר, השחפים צורחים מעל ונדמה לי שהם שואלים אותי "באמת, אילנית, מה חשבת לעצמך?".
איגור שוחה יפה, אחיד, מהר וחזק מאוד, פתיחה טובה. ואחריו גדי שוחה ארוך ורגוע, בסגנון של שחיין "עולם המים", מזכיר לי את מה שלימד אותי אורי סלע במאות אימונים אישיים וקבוצתיים. שליחת היד ארוכה קדימה בזווית הנכונה לי, גלישה, סגירת הגריפה עד לירך, נשימה ללא הרמה של הראש. השקט של גדי היה העוגן שלי במסע הזה. בהיותו "זקן השבט", חכם ומנוסה מאתנו, ידע להרגיע ולהכיל את הרגשות שלי ברגעים הקשים במסע בין השבועיים. החיוך שלו רגע לפני שנכנס למים היה זריקת עידוד מבורכת.
שלישי רוב מקארת'ור, אותו הכרנו במחנה האימונים לשחייה במים קרים בפלמה, ששמח להצטרף כששמע שאנחנו מחפשים שחיין שביעי. רביעי במבי. הסדר נקבע מראש כך ששלושת השחיינים הראשונים המהירים יוציאו אותנו רחוק ככל האפשר מהחוף, ואז במבי, מהיר קצת פחות אבל חזק מאוד. במבי שוחה בים גלי, הזרם לטובתנו ואנחנו מתקדמים יפה. אני מחייכת על מנת להסוות את החששות ואת ההתרגשות, מזג האוויר מתחמם. הכל טוב.
ואז אני נכנסת למים, קופצת מהסולם, האוויר מראותי נעתק. אני שוחה לאט לצד הסירה, רואה על דופן הסיפון את כולם צועקים ומעודדים, והדופק שלי עולה לרמות שלא מוכרות לי. אני מנסה להתחיל לשחות ולא מצליחה. אני קפואה – מקור ופחד. מבינה שעוד רגע אני שוחה חזרה לסירה ופוסלת את הצוות שלנו. חוזרים הביתה.
איך משחררים את הלחץ? אילנית יורמן | צילום: באדיבות אילנית יורמן
טוב, אין סיכוי. עדיף כבר למות במים כי הם בטוח יהרגו אותי אם אחזור. אז מה עושים? איך ממשיכים לשחות כשנדמה שזה בלתי אפשרי, איך מורידים דופק וחוזרים לקצב שחיה מאוזן? נזכרתי באירוע דומה שהיה לי באליפות החורף למאסטרס במשחה ל-800 מטרים, כשאחרי 300 מתוכם הרגשתי שהעליתי דופק מדי, ושאין לי אוויר בריאות להמשיך. אבל המשכתי, טיפה יותר לאט, לקחתי נשימות אוויר גדולות יותר, עצרתי לשבריר שנייה ליד הקיר, ופשוט המשכתי עד שסיימתי.
אז במקום לשחות לסירה ולצעוק עליהם שיפסיקו להלחיץ אותי, צעקתי עליהם בלי קול מרחוק, שחררתי קצת מהלחץ בכל תנועה ותנועה, והמונוטוניות של העברת הידיים, סיבוב הראש שמאלה וימינה לנשימות, הרבה "דיבור" לעצמי תוך כדי, והנה, נגמרה המשמרת שלי, וקלריסה מחליפה אותי. ואחריה חנן. עשיתי את חלקי ואפילו סיימתי עם חיוך.
הניסיון הוא חשוב, ובעיקר ללמוד ממנו. אנחנו לומדים הרבה יותר מהרגעים הקשים המאכזבים ומהכישלונות, מאשר מההצלחות שלנו. והכנה לקראת משימה כה מורכבת מחייבת להעמיד עצמך במצבים משתנים, בבריכה ובמים פתוחים, במים קרים, בים סוער, באור ובחושך, על מנת לתרגל ככל שניתן "על יבש" את הלחץ והפחד, כדי שלא ישתק אותך ברגע האמת. וכדי שנוכל ליהנות מהדרך.
