אני לא אוהב להתאמן בחורף, כבר כמה שנים. כנראה שיחד עם 5 אחוזי השומן והגיל, המצב רק מחמיר. ותיקי המועדון עוד זוכרים את הריצות הארוכות שעשינו יחדיו בשבתות בחורף, כשכולי קפוא והחבר'ה נאלצים לעזור לי לפשוט את בגדי הריצה ולהלביש אותי
מאת:צביקה פישמן
בשנה האחרונה התחלתי לוותר לעצמי לפני יציאה לאימון כשגשום ואפילו כאשר קר מאוד בבוקר. בעבר זה לא קרה – ידעתי לסבול. תמיד היתי לוחמני וידעתי להתמודד עם כל מצב. מה שהניע אותי זה הקושי – ככל שהיה קשה יותר וסבלתי יותר – נהניתי יותר. בתחילת השנה כיוונתי לתחרות הקיץ, לאיש ברזל אוסטריה. חודשי החורף היו לי קשים, אבל הצלחתי לשרוד אותם. ככל שהתחמם כך גם ההרגשה השתפרה והכושר עלה. הרגשתי שאני עומד היטב ביעדי האימון.
הבדיקה הראשונה למצב הכושר שלי נעשתה בתחילת חודש מרץ בשני חצאי מרתון בהפרש של שבוע, האחד ברמת השרון והשני בפארק הירקון. הזמנים היו זהים -1:31 שעה, בלי להוריד עומס לפני התחרויות אלא אפילו להיפך – זה היה במחזור תלת שבועי של אימונים יותר עצימים.
במהלך אותו חודש התחלתי להרגיש באמצע האימון שאני מפסיק לסחוב. הקצבים ירדו ואיתם גם הכוח. מיהרתי לעשות בדיקות דם, וגיליתי שלא טעיתי, רמות הברזל היו מתחת ל-11. התעקשתי להמשיך להתאמן אימונים קלים, ובמקביל התחלתי לקחת כדורי ברזל.
שתי רכיבות ארוכות של 7 שעות מרובות עליות, זכרון, בית אורן, משגב, מעלות, כרמיאל, סאסא וסיום בנהריה החזירו לי את הביטחון, ועוד הספקתי לרכוב את הגראן פונדו.
בדיקת דם נוספת הראתה שיפור אבל לא משמעותי. בכל זאת לא רציתי לוותר, הרגשתי יותר טוב והצלחתי "לסחוב" יותר.
בסוף חודש אפריל ביום שישי אימון רכיבה של 6 שעות הכוללות את העליות של חריש מי עמי ושבת הדואתלון של זון 3 בשבת במגידו עם זמנים יפים ,5 ק"מ על 21 דקות,הרכיבה של 100 ק"מ בסיבוב המרובע היו דיי בסדר עם ממוצע של 30.8 קמ"ש והריצה השניה של 20 ק"מ על 1:29:30 שעה,העלו בי חיוך וידעתי שאני מתקרב ליעד הכושר שרציתי.
שתי תחרויות איש ברזל בשבועיים
בשיחה של החבר'ה באוהל שהקימו זון 3 בזמן שהמתנו יתר המתאמנים, דיברתי עם גל שמוציא קבוצה לאיש ברזל רגנסבורג וגיליתי שיש עוד אפשרות להירשם. כמו ילד קטן שמקבל סוכריה הדלקתי ונרשמתי לי כך בשקט ובטיפשות, כאשר שבועיים אחרי רגנסבורג יש לי את אוסטריה.
עשיתי בעבר כמה פעמים שתי תחרויות איש ברזל בהפרש של שבועיים עם שיפורי זמנים ,כגון אליפות העולם בדואתלון הארוך לפני שנה הארוך עם זמן משובח של 8 שעות, 33 דקות ומקום שלישי בעולם ושבועיים אחר כך את איש ברזל ברצלונה עם זמן נהדר של 10 שעות, 50 דקות ורכיבה משובחת של 5 שעות ועשרים.
בסוף חודש מאי שני טסטים הראו שהמצב מעולה ואני בזמני המטרה שלי. הראשון נג"ש 5 סיבובי עמיקם בממוצע של 32 קמ"ש, השני ריצת 30 ק"מ עם 10 ק"מ אחרונים על 4:30 דקות לק"מ בנוחות. הגעתי לאיש ברזל רגנסבורג בכושר נהדר.
שחייה של 1:23 שעה– הזמן הרגיל שלי. הרכיבה הייתה איטית מהתכנית ב-15 דקות וזה בגלל השינוי של הרגע האחרון – לרכוב עם גלגל דיסק במסלול זה התגלה כטעות אכזרית. ירדתי לריצה בהרגשה נהדרת, כאילו שאני מתחיל לרוץ חלק. אחרי כ-15 דקות הרגשתי שאני עומד לפוצץ את המסלול, הייתי קליל מאוד ומשוחרר, הקצב ב-10 ק"מ היה 47:00 דקות, והרגעתי את עצמי להוריד קצב. אין לי הערכת זמן לגבי מתי זה קרה, אבל פתאום התחלתי להרגיש מועקה בחזה, תחושה לא טובה. חששתי מאוד ועצרתי לרגע. הסדרתי את הדופק והתחלתי שוב לרוץ, ושוב תחושת המועקה והמיחושים. פחדתי נורא והחלטתי לעצור. המחשבה שאני לא מסיים את התחרות היתה קשה, ההתמודדות שלי עם הרצון לרוץ ולסיים מול הפחד להמשיך הייתה לא פשוטה, אבל לבסוף קבלתי את האומץ לעצור ולא להמשיך את התחרות.
יוצא לאימון
אחרי התחרות הרגשתי נהדר, כאילו לא הייתה לי שום בעיה. רציתי כבר להגיע הביתה. ערכתי סדרת בדיקות מקיפות בביה"ח בו אני עובד, והכל היה תקין. התאמנתי קלות ובחשש מסויים למרות הבדיקות התקינות. הרי נרשמתי לאוסטריה, יש לי כרטיסי טיסה, יש לי מלון, וזו אמורה להיות חופשה משפחתית אחרי התחרות. הכנתי שוב את האופניים ואת פרוטוקול התחרות. הרגשתי מין ריקנות וחוסר ביטחון, וקיבלתי החלטה שאני מתחרה בכל מצב.
יום קודם לתחרות בלכתי להפקדת האופניים, התברר לי שחל איסור שימוש בחליפות השחייה. שאלתי את עצמי: נו, מה יהיה? בלי חליפה באגם במים כבדים, אני אהיה אבן עם זרועות…בכל זאת הפקדתי את האופניים ואת שקיות המשתתף, אבל ידעתי שמבחינתי נגמרה התחרות עוד טרם התחילה.
חזרה לריצה
קיבלתי החלטה – מספיק עם טריאתלון. נחזור למקורות שלי, נחזור להתאמן בריצה, נחזור להתחרות מהר.
עברו כשלושה שבועות, שבהם לא רצתי ולא רכבתי. קצב הריצה חזר להיות מהיר כי לא רכבתי. באימון 400 על המסלול הצלחתי להחזיק את כולם על 75-77 שניות – הרגשת מהירות נהדרת.
אבל באחד הימים מצאתי את עצמי על הטריינר למשך שעתיים, והבנתי שאני לא יכול בלי אופניים. מהר מאוד שוב ויתרתי על מהירות הריצה ומצאתי את עצמי מחפש תחרות איש ברזל באינטרנט. התחרות היחידה שהייתה פתוחה להרשמה הייתה בקוזמל מקסיקו, ונרשמתי אליה מייד.
האימונים בימי הקיץ היו נהדרים. אני אוהב חום, ו אוהב להתאמן גם בשעות החמות ביותר.
8 רכיבות טובות של 6 שעות,7 ריצות של 30 ק"מ,הרגשתי נהדר וכל הזמן המשכתי לשאול את עצמי – לעזאזל, מה קרה לי ברגנסבורג?
בחצי איש ברזל בחיפה עשיתי שינוי בפרוטוקול שלי והחלטתי ללכת רק על ג'לים ועם הורדה של מלחים. ההחלטה התבררה כגרועה, כי השרירים שלי נתפסו החל מהצעד הראשון בריצה ולא יכולתי לפתח קצב. כל הרמת קצב גרמה לי להתפסות שרירים ולעצירה רגעית.
מכאן כבר התחילה הישורת האחרונה לפני איש ברזל קוזמל.
הגעתי למקום שבוע לפני התחרות כדי להסתגל לתנאים המוזרים שיש באי הזה. ידעתי ששני חבר'ה שלנו היו שם לפני שנתיים ולא כל כך הצליחו.
כך נראה הבוקר, נוף מרהיב שעתיים לפני הסערה
למדתי את השחייה, למדתי את מסלול הרכיבה, למדתי את מסלול הריצה, עברתי על כולם היטב – אך על מזג האויר של יום התחרות אי אפשר היה לעבור.
הכנתי פרוטוקול כמו בתחרויות שהשתתפתי בהן בעבר ובהן הצלחתי יותר, אבל איתני הטבע חשבו אחרת ממני.
מזג האוויר באי הוא לא ממש צפוי. חם בחוץ – בין 22 ל-28 מעלות גם ביום וגם בלילה, רוחות פתע ,יכולות להיות מכות רוח של דקה ולפתע אין רוח, מכות גשם עם טיפות בגודל של ענבים ועוד ועוד. וכל הנתונים האלה לא מונעים ממך לצאת לשחייה, לרכיבה או לריצה, ממש פנטסטי ומלהיב.
באחד הבקרים התעוררתי מוקדם מאוד. השעות הפוכות, בחוץ חשוך.התארגנתי לשחיית בוקר בים -אני רגיל שהים בבוקר רגוע יחד עם הרוח, והגלים עולים רק אחרי שמונה בבוקר.
עם הזריחה, הרבה מתחרים התארגנו ליד קו המים ולמרות הרוח, הים היה רגוע וחלק. רוב המתחרים שחו לעומק לעבר מצופי הקשירה, אבל אני שחיתי בין שני המזחים במקביל לחוף. חוויה אדירה: מים בצבע טורקיז, חמים וצלולים, הקרקעית עמוקה אבל רואים כל מה שיש בסלעים, המון דגים שונים ומשונים – פשוט מדהים, ואין חשק לצאת מהים.
הגשר ממנו זינקו 2700 מתחרים
בארוחת הבוקר בישיבה על המרפסת נראה הים לפתע עולה ממש כמו במכונת כביסה. הרוח היכתה מכל כוון, בשונה מהבוקר.
התחברתי לקבוצתו של קן גלא*– בעברו אחד מאנשי הברזל המובילים בעולם. יצאנו לרכיבת הלאפ של המסלול, 60 ק"מ בקצב מהיר מאוד. ישבתי בתוך הקבוצה, הרוח בחלקו השני של האי שאינו מיושב כלל, חזקה תמיד, כי זה הצד של האוקינוס הפתוח. למרות הרוחות והגשם החזק, היה חם ומהנה. בסיום הרכיבה רצנו 30 דקות.
האוירה של האי קוזמל היא שונה. זה לא עוד איש ברזל זה איש ברזל קוזמל! והכל שונה כל כך. כל המתחרים מתארחים במלונות לאורך קו החוף עד העיר קוזמל,לאורך כ-10 ק"מ, ואין רגע שאתה לא רואה רוכבים, רצים או שוחים.
אין איש באי שלא יודע שיש איש ברזל.
יום לפני התחרות החל בבוקר מפחיד ביותר, רוחות מטורפות, ים חזק ולפתע הכל שקט – ועברו רק שעתיים מהבוקר.
יום התחרות
03:00 השכמה. דבר ראשון אני מביט החוצה,הכל שקט ורגוע אין רוח ואין גלים.
05:00 אני בשטח ההחלפה. הרוח מתחילה להתחזק, ובתוך שעה כבר לא ניתן להשאיר קסדות על האופניים, הכל עף. כל מי שהניח את האופניים שלו על החלק האחורי של האוכף מצא אותם שוכבים.
החלה זרימת המתחרים לנקודת הזינוק לים מגשר הדולפינים. 2700 מתחרים החלו לעלות על הגשר שלא היה מסוגל להכיל את כולם, כך שלא ניתן היה להגיע בזמן לירידה במדרגות מהעץ שהוכנו במיוחד לתחרות ועל מנת להספיק היה צורך לקפוץ לים מהגשר מגובה של 2 מטר. הים היה סוער כל כך שהרבה מתחרים החלו לחזור לאחור וניסו לפלס את דרכם חזרה החוצה. הכרוז הכריז ברמקול "עוד 3 דקות” ולא ניתן היה לקפוץ מהגשר בגלל שהיו כאלה שקפצו ואחזו בתחתית שלו, כי השחייה התחילה 100 מטר קדימה מתוך הים. יריית הזינוק תפסה רבים על הגשר, ונאלצנו לקפוץ רק לאחר שלא היו מתחרים מתחתינו.
השחייה היתה בצורה מלבנית. מהזינוק למצוף המלבני האחרון שחיתי נהדר.,למרות המכות שהיו במים, מכונת הכביסה והגלים הגבוהים שהגיעו מכל צד, הרגשתי נהדר במים, בעיקר כי הזרם היה איתי. אבל הדרך חזרה לא רצתה להיגמר, הגלים התפוצצו לי בפנים בכל הוצאת ראש מהמים. ניסיתי לנשום בכל 3 תנועות, וגם זה לא עזר. מעולם לא בלעתי כל כך הרבה מים. נזכרתי איך זרקו אותנו פעם בצבא לים עם סירה הרחק מהחוף, אבל אז היתי צעיר ונמרץ. התחלתי להרגיש בחילה מהטלטולים בים, וחשבתי שהשחייה לא תיגמר לעולם.
עקפתי שחיינים רבים וזה נתן לי ביטחון.הבנתי שהם נשברו, ואותי זה חיזק.
היציאה מהים היתה נוראית,נאלצנו לטפס על המדרגות שהכינו,כשהגלים פשוט הורידו מתחרים. בכל פעם שהתקדמתי קצת, הגלים החזירו אותי אחורה.
יצאתי מהים, הסתכלתי בשעון ולא האמנתי – שעה ו-50. חשבתי שהשעון קיבל מכה ומשהו השתבש,שיחקתי בכפתורים וראיתי שהשעה עשרה לתשע, הבנתי שאין טעות ושאני בצרות.
עליתי לאופניים והתחלתי לדחוף חזק. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני אעבוד ברגש. איבדתי הרבה זמן, ואמרתי לעצמי שזה הכל או לא כלום. התחלתי כבר מההתחלה לדחוף חזק, כשאני מנסה לסגור את הפער של השחייה. לא באתי לעשות תחרות, באתי לעשות פודיום.
הרגשתי נהדר, הכל ובד פיקס וכל סיבוב לקח שעתיים, למרות הרוח הקשה. לא הפסקתי לעקוף, הרוח בחלקו השני של האי קשה ובלתי נסבלת,יש רעש מחריש אוזניים ממנה ואני דוחף חזק, משתמש הרבה בהילוכים ושומר על קאדנס של 80-90.
סיבוב אחרון ואני מתחיל בחישובים – כמה אני צריך לרוץ בשביל לסגור, בשביל לעמוד ביעד שלי של פחות מ-11 שעות. אין מצב,התחרות שלי כבר נגמרה.
כבר בשלב הריצה, עדיין מלא מוטיבציה
ירדתי לריצה כמו חדש, גופנית הרגשתי נהדר. צריך לרוץ את המרתון בשמונה סיבובים ואני דוחף חזק בריצה, רואה הרבה רצים עם צמידים שקיבלו בנקודות הבקרה. הראש מתחיל לשדר צרות, בכל צעד הראש נחלש יותר, אין מצב לסגור. ככל שאני רואה יותר צמידים אני נכנס יותר לבאסה. הראש משדר לרגליים לעצור כי אין מצב לתוצאה, אני נחלש, מוותר, לא רוצה לרוץ. נשברתי מנטלית? אני חושב שכן, אבל אומר לעצמי להמשיך לרוץ. המשכתי לרוץ מהר – ושוב משבר.
החלטתי לסיים את התחרות כי לא באתי כדי ללכת. באתי לעשות תחרות טובה ולא הצלחתי. הייתה לי מלחמה עצומה עם עצמי,האם לסיים בכל זאת אפילו בהליכה – וקיבלתי החלטה אמיצה.
מתוך 2700 מתחרים הפסיקו את התחרות 1300 מתחרים, כשמתוכם 300 פרשו בשחייה.
עכשיו נשאר לי רק לקום מהקרשים. קודם התענגות על כמה משקאות.
* הערת העורך: קן גלא ניצח את טריאתלון ישרוטל ספורט קלאב אילת בשנים 1987-1989.
13.12.2012
צביקה פישמן-וותיקי השבט וצעיר לנצח
צביקה פישמן-וותיקי השבט וצעיר לנצח
