מאת:דנה מורן
טיסת לילה לניו-יורק. ענייני עבודה.
עוד לפני שהמטוס המריא, הספקתי להשתחל לבגדי שינה. במין פרץ ציוניות שכזה, נשאתי את סמל המכבייה (ותחרות הטריאתלון שלה) על החזה וניסיתי להתרווח לקראת הלינה.
אלא שבמהלך אחת עשרה שעות טיסה מצאתי את עצמי נודדת בין נמנום / שירותים והאזורים הציבוריים של המטוס – המטבח ופתחי החירום.
עוד אני שותה מים במעבר ומישהי שואלת אם השתתפתי באירוע שמיוצג בכבוד ע"י הפיג'מה המוזכרת לעיל. באמת לא האמנתי שיש מי שקורא את מה שכתוב על החולצות האלו. מכיוון שהרווחתי אותה במאמץ רב, מיד נגררנו לשיחה על אופי האימונים ועד כמה האנשים מהזן הזה חייבים להיות בכושר מדהים על מנת לשרוד את הנאותיהם. הבעיה הייתה שעכשיו אני לא ממש מתאמנת באינטנסיביות ובעוצמה שיכולים להקנות לי את התואר – טריאתלטית. לפחות לא לפי סרגל ההגדרות שבניתי לעצמי. נדמה לי שקצת הולכתי אותה שולל לגבי מידת המאמצים שאני משקיעה בעניין. מה לא עושים כדי לשווק את הענף…
את הפגישות העסקיות סיימתי ביום שישי, ושבת נשארה פנויה עד שהמוביל הלאומי יחזיר אותי ארצה במוצאיה. כמובן שיצאתי לרוץ! יש משהוא יותר טוב מאשר להעביר את הבוקר בהקפה סביב הגן המרכזי? כן. להצטרף לאירוע שארגנה קבוצת הריצה הגדולה של העיר: New York Flyers. או בעברית: מעופפי התפוח הגדול. לקראת המרתון הבא עליהם לטובה בחודש נובמבר, הם מארגנים אימוני ריצות ארוכות למעוניינים לקבל תחושה של תחרות. בשבת הזו היה האימון הראשון. הכל היה שם: מספרי חזה, תחנות שתיה, פייסרים, ספונסרים, אנשים נרגשים, בייגל בסוף מסלול… כאילו תחרות, אבל לא ממש. כולם מתחילים ביחד, וכל אחד מסיים איפה שהוא רוצה / יכול / לפי התכנית האישית שלו. שישה עד עשרים מיילים.
אחרי הרישום וקבלת מספרי החזה, הרצים הוכוונו למסלול ההזנקה (יש דבר כזה, מסתבר). מאחורי הקו היו שלטים שסימנו את הקצב שבו הרץ מתכוון להעביר את השעות הקרובות. כל אחד התבקש לעמוד ליד השלט שמייצג אותו נאמנה ולחקות לפייסר שלו ולזינוק. בחישוב מתמטי קל, שמתרגם קילומטרים ממיילים, הגעתי למסקנה שקצב איטי של 9 דקות למייל יכול להתאים למצבי הנוכחי (ותודה למי שסיפר לי פעם שהקפה של הפארק היא 10K. זה עזר לחישוב…). בראש הקבוצה נעמדו כמה מעופפים. לבושים בחולצות ריצה ייחודיות שעל גבן מצויין: Follow me. הם היו הפייסרים. כל קבוצת זמן מוזנקת בתורה, כמה דקות אחרי קודמתה, המהירה ממנה. האירוע מתחיל: לקריאות הכרוז כל קבוצה מתחילה לתופף ברגליים על האספלט לפי הקצב שלה. הרבה מוזיקה ברקע והרבה ירוק של פארק. קשה לדמיין שמדובר באחת הערים הסואנות בעולם. פשוט מדהים בשעות האלו. כמעט ואין אנשים שאינם ספורטאים. רוכבי אופניים, גלגליות, רצים אחרים. אף אחד לא מפריע לשני ואוירה של פסטיבל (ומה, כולה אימון ארוך ראשון…).
רב החגיגיות נרשמה בזכות תצוגת האופנה שהביאו איתם הרצים. החל מהמילה האחרונה של מיטב יצרני בגדי הספורט וכלה במזכרות מתחרויות ומרתונים מן העבר. אני הבאתי למעמד את התרומה הציונית שלי (שוב, מהקולקציה של המכבייה)… גאה עם מגן דוד ענק… הפעם על הגב.
את האימון סיימתי קצת נגררת אחרי המוטיבציה של עצמי. בניגוד להוראות הפעלה שקיבלתי ממ.י., הרחקתי לרוץ 10K מה שבוודאות עבר את ה 45 דקות המותרות לי. לא התאפקתי מלהשלים הקפה אחת מלאה. וגם לא הפסקתי לחייך! היה שווה.
נ.ב.
כמה טיפים למי שעומד להשתתף באירוע דומה (או למה עדיף פארק הירקון על פני אחיו הגדול מאמריקה):
· שם באי, האנשים לא מדברים בניהם. חברו הטוב ביותר של הרץ הניו-יורקי זה האי-פוד שלו, ואולי עוד איזה מישהו שהוא פגש פעם באיזה אימון. הייתי לבד בדיוק כמו עוד מאות האנשים שרצו איתי. אבל עם המוסיקה שלי ניראתי מקומית.
· גם להם חם ולח ויש אגם, אבל לפחות אצלנו סופרים את הכל בקילומטרים וצלזיוס. זה עובר יותר מהר.
· לא לפספס אתרים (חנויות) שבחזקת עליה לרגל: לואי ויטון, מקס מרה, ורסאצ'ה …. טוב, סתם. הכוונה לחנויות הספורט החלומיות לא רחוק מהשדרה החמישית.
