מאת:דנה מורן
הסיפור הזה מתחיל בנקודת זינוק למרתון מדריד בסוף אפריל השנה.
מסוג המטרות האלו שאני מסמנת ולא עוצרת עד שמגיעה ליעד. זה לקח לי שמונה שבועות אימונים, הרבה טיפולי פיזיותרפיה ובסיכומו של דבר עוד שלוש שעות חמישים ואחד דקות. מעבר להיותו מרתון ראשון וכל ההתרגשות סביב זה, מדובר בהכנות ובתחרות שכללו התמודדות עם שברי מאמץ חמורים מצד אחד והרבה ביקורת מצד הציבור.
אחרי ריצת ה"שלושים" סיפרתי לאומה על מעללי והדרך הבלתי חינוכית שאני הולכת לנקוט בה. כתגובה, כמה מיושבי ציון ראו לנכון לרדות בי ונסות להבהיר לי איזו שטות אני עושה. תשמעו, אתם צודקים. אבל אין מה לעשות, שום דבר לא היה מונע ממני לרוץ.
אחרי שראיתי את התמונה ממשפך הסיום הבנתי כמה מגוחך נראיתי – מנסה לרוץ עם התחבושות המפחידות האלו על הרגליים… אני עדיין לא מצטערת. I enjoyed every painful step of it. אבל זו אני.
ועכשיו למחיר – אני מושבתת.
זכותם המלאה של כולם להניף אצבע ולהגיד "אמרנו לך".
גדלתי עם אמא פולניה נפלאה בבית – אני מבינה היטב את תוכן המשפט הזה, ויודעת נהדר להתמודד איתו. ואולי בזכות זה, ברור לי שמפה יש רק כיוון אחד: לסמן מטרה חדשה, להשתקם בצורה בונה (והפעם חינוכית והגיונית…) ואודרוב! לצאת לדרך.
לפני שאני שוב נוקטת במהלכים חסרי אחריות, החלטתי לבדוק את רשימת הממצאים הנוכחית: לא התאמנתי ברצינות כבר חודשיים. היו רק כמה ניסיונות קלושים לשחות או לרוץ ואיזו רכיבה מדברית משמעותית אחת. את הסימפטומים אפשר לראות מיד:
· כושר בסיסי ירוד מאוד. כזה שגורם להתנשפויות אחרי טיפוס לקומה השניה ועוד כל מיני סיטואציות יומיומיות שיגרתיות שעד היום לא ידעתי שהן דורשות ולו מאמץ קל.
· חוסר יכולת לרוץ למרחקים שעוברים את החמישה- שישה קילומטרים מבלי להבחין בכאבים בשוק. אמנם שברי המאמץ מחלימים אבל הרבה יותר לאט ממה שקיוויתי. כניראה שהם מלכתחילה היו חמורים ממה שחשבתי.
· כאבי גב חוזרים ונשנים… עד לכדי זריקות וולטרן כדי לעבור את סף התשעים מעלות למצב קצת יותר זקוף.
· תוספת קטנה ובלתי רצויה למשקל. הבעיה גם ויזואלית. לא צריך להיות חדי עין כדי לראות את ההתרחבות. בתחושה, בכל אופן, נדמה שאני יכולה להיות דוגמנית הבית של חברת הצמיגים מישלין.
כמובן שויתרתי על תחרויות השנה. ולמרות היותי תחרותית והישגית (בספורט) מצאתי לא מעט הנאות גם בהחלטה אבסורדית וקיצונית שכזו. מסתבר, שהאימונים תפסו המון זמן איכות שעכשיו התפנה ומושקע בחברים ובפעילויות סוציאליות שונות, כמו עבודות שיטור בתחרויות (ע"ע טרי תל-אביב. לפחות עמדתי בנקודה אסטרטגית שאפשרה לי לעודד אנשים…).
מבחינת האימונים, מכיוון שחרב הפודיום לא עומדת מנגד, אפשר להתייחס לריצות ולרכיבות כאל טיולים וליהנות מהסביבה. עד עכשיו לא ממש ראיתי אותה מרוב ריכוז באימון עצמו.
כך למשל, השבוע, גיליתי מחדש את הריצות בתל-אביב של חמש וחצי בבוקר. חוויה אנתרופולוגית נהדרת. החל ממפגשים עם מחלקי העיתונים ואוספי הזבל ועד לשאריות הבליינים שהציעו לי טרמפ הביתה, וחבורות הקשישים שעושות תרגילים על החוף. טוב, היו גם כמה טריאתלטים שרצו בשעה הזו.
אבל כניראה שכל הרוגע הזה זמני. מיעוט האנדורפינים בגוף הכריח אותי להתקשר למ.י. (מאמן יקר) ולקבוע פגישה שנועדה לבנות תכנית שיקום. המטרה כבר סומנה: מרתון רומא, אלא שהפעם בריאה ושלמה.
התמונה ממשפך הסיום – כמה מגוחך נראיתי
