אנמיק ואן ולוטן רכבה אתמול (ראשון) לבדה לעבר קו הסיום של טור סימאק באנהיים. במקום הרוכבת הלוחמנית אליה התרגלנו, שנראה שסובלת מכל סיבוב של הדוושה, היא הייתה נינוחה, שלחה נשיקות ונופפה לקהל הרב שבא להיפרד מאחת האגדות של עולם האופניים. בכך הגיעה לסיומה קריירה שמעטות משתוות אליה.
ואן ולוטן, שתחגוג 41 בחודש הבא, נולדה בפרבר של העיר אוטרכט בעל השם ההולם ולוטן. היא גדלה ליד הכבישים בהם נערך המרוץ האחרון בו רכבה, אבל כשהייתה ילדה, אופניים היו עבורה בסך הכל דרך להגיע לבית הספר. היא אהבה לצפות בטור דה פראנס, אבל היא עצמה שיחקה כדורגל, לצד התעמלות קרקע ורכיבה על סוסים.
השינוי התרחש ב-2005, כשכבר היתה סטודנטית, ונפצעה במשחק כדורגל. "קניתי אופניים כדי לשמור על כושר אחרי שעליתי במשקל בתור סטודנטית", סיפרה בראיון. וכך, הסטודנטית לתואר שני באפידמיולוגיה, שהגדירה את עצמה "חיית מסיבות", מצאה את ייעודה בחיים.
אחרי שנתיים בקבוצה חובבנית, ב-2009 הפכה ואן ולוטן למקצוענית. "ב-2008 עשיתי בדיקה עם מדידות חמצן, וגיליתי שיש לי אותן יכולות פיזיות כמו לבנות בנבחרת הלאומית. אז בפעם הראשונה חשבתי 'היי, אני יכולה להיות טובה בזה'", סיפרה.
ומעטות היו טובות בזה כמוה. ב-2011 זכתה בטור של פלנדריה, כשהיא גוברת על רוכבות על כמו מריאן ווס וג'ודית ארדנט. באותה שנה זכתה בסבב הנשים, שהיה עדין די בחיתוליו. לאחר מכן באו זכיות באליפויות לאומיות ובקטע בג'ירו. אבל השינוי הגדול באמת היה במרוץ שבו לא זכתה, וכלל לא היה בטוח שתמשיך לרכוב אחריו.
בגיל 33 היא התחרתה באולימפיאדת ריו, במסלול מרובה טיפוסים, והתרסקה על הכביש הרטוב, 10 קילומטר לסיום, כשהיא מובילה בבטחה. היא סיימה את ריו בלי מדליה, ועם גב שבור וזעזוע מח. אבל גם עם הידיעה שהיא יכולה לנצח במסלולים הקשים ביותר. "הסיפור מבחינתי לא היה התאונה, אלה העובדה שברחתי לכולן בעליה והייתי בדרך למדליית זהב. ריו הוכיחה לי שאני מטפסת הרבה יותר טובה ממה שחשבתי".
ב-2017 היא הוכיחה זאת, עם ניצחונות ב"לה קורס", הגרסה המוקדמת של הטור דה פראנס לנשים, ועם מדליית זהב באליפות העולם נגד השעון, שהיוותה תיקון לאולימפיאדה. אז גם הפך סימן ההיכר שלה – עגילים שקיבלה מאביה המנוח – לקמע של מזל טוב.
בשנים הבאות היא התאמנה על יכולות הטיפוס שלה, ולמרות הסגנון הבלתי שגרתי שלה, כשהיא עומדת על האופניים ומתנדנדת לכל כיוון, היא קטפה ניצחון אחר ניצחון, כשבהפסדים היא מטפחת את האגדה שלה כרוכבת על אנושית.
ב-2018 זכתה לראשונה בחולצה הוורודה של הג'ירו נשים, ניצחה פעם נוספת בלה קורס וזכתה שוב באליפות העולם בנג"ש. כמה ימים לאחר מכן התרסקה במרוץ הכביש, עלתה שוב על אופניה ועזרה לבת ארצה אנה ואן דר ברגן לזכות בתואר. ואן ולוטן סיימה שביעית, ולאחר המרוץ התברר שרכבה 90 קילומטרים עם ברך שבורה.
אנמיק ואן ולוטן | צילום: Hoebele
ב-2019, לצד זכיה נוספת בג'ירו, היא ניצחה גם בליאז'-בסטון-ליאז', סטראדה ביאנקה, ולראשונה גם במרוץ הכביש באליפות העולם. באולימפיאדת טוקיו זכתה בזה"ב בנג"ש וכמעט סגרה מעגל, כשזכתה במדליית כסף במרוץ הכביש.
שנה שעברה הייתה שנת שיא עבור ההולנדית. בגיל 39 היא ניצחה בטור דה פראנס לנשים, שנערך לראשונה מאז שנות ה-80', כאשר היא מביסה את יריבותיה בהרים. היא זכתה פעם שלישית בג'ירו ובגרסה מקוצרת של הוולטה. היא גם ניצחה פעם נוספת בליאז' וזכתה שוב במרוץ הכביש באליפות העולם, הפעם עם מרפק שבור.
השנה היה נראה שהגיל סוף סוף הדביק אותה, וכך גם יריבותיה הצעירות בהרבה. לאחר פתיחת עונה קשה היא ניצחה בוולטה ובג'ירו, אבל לא הצליחה לעמוד בקצב של דמי וולרינג בהרים של הטור.
בראיון שהעניקה בשבוע שעבר לתקשורת ההולנדית היא ציינה שאם היתה מתחרה בעוד 10 שנים, היא לא היתה מסוגלת לנצח בטור, לאור ההתמחות בקרב הרוכבות. "אני לא מטפסת טבעית", אמרה מי שנראתה בליגה משלה בהרים. "אני יותר רחבה, יותר מתאימה לטור של פלנדריה".
לא ברור מה התוכניות שלה לעתיד, אבל כנראה שהיא לא תתרחק מהענף שהביא לה תהילת עולם. "הייתי נשואה לאופניים", אמרה, "עכשיו יהיה לי את החופש לעשות מה שאני רוצה".
