מאת:עופר ביידה

החצי הראשון של הריצה והסיכום כאן

קטע שני
לאחר כשלוש דקות, אני כבר יוצא לקטע השני, למה שאני מקווה יהיו 15 קילומטרים יותר קלים.
היציאה לקטע זה נעשית דרך המדרגות (אפרופו הרמז בסיכום שלי למרוצי האוניברסיטה…)

ערן רוזמרין ולילך בר נתן יוצאים למקצה ה-15 ק"מ.
איתם בתמונה רצי המקצה הארוך ל-60 ק"מ – אריאלה דנציקר ומאחוריה אבי דה-פילוסוף.
לילך מתחילה את המקצה 45 דקות לאחר הזינוק, כדי שתוכל לרוץ עם מאמנה אבי.

החץ הצהוב שסימן את הקטע השלישי לרצי ה-60 ק"מ, והשני לנו (רצי ה-30 ק"מ), מורה לנו לעזוב את הכביש.

עכשיו אפשר לומר שהקטע האחרון באמת מתחיל.

לאחר ריצה יחסית מהירה (בהשוואה לקצב שלי היום), החיצים הצהובים מסדרים לנו עוד מנע בקר – אולי כדי להירגע קצת…

אבל מיד לאחר מכן אני ממשיך בריצה נוחה יחסית.

אם יש כל כך הרבה מעברי מנע בקר – אולי הגיע הזמן גם לראות נציגים שלהם…

עושה רושם שהירידה הסתיימה בשלב זה לצערי.

ועכשיו נראה שעלינו להיפרד גם מדרך העפר,

לטובת הדשא.

זה נראה יותר מסלול לסינגל אופניים, לא כל כך נוח לי לרוץ בשביל כל כך צר – שוב מצאתי תירוץ טוב לעבור להליכה…

לפחות הנוף והפריחה, מפצים קצת על "סף השבירה" שלי, שהגיע מוקדם ממה שציפיתי.

עוד חץ צהוב מושיע אותנו, כשהוא מסמן את סיום הריצה בתוואי הנוכחי,

וחזרה לכביש,

גם אם לא להרבה זמן…

לשי ליפשיץ שנראה רץ בתמונה, נשאר כנראה יותר כח ממני בשלב זה, לאחר יותר משעתיים במקצה ה-30 ק"מ שלנו.

לקראת הכניסה שוב ליער.

לפחות יש לנו צל כמו שהבטיחו לנו.
הריצה בתוואי כזה, מזכירה לי מאד את מרוץ מודיעין בו השתתפתי לפני שנתיים.
ההבדל הוא ששם המרחק היה רק 14 ק"מ, ולא נתקלנו במעברי מים כמו שהיו לנו בקטע הראשון היום.

אני כבר לא כל כך בטוח לאן לפנות, אז נראה לאן הרצים והרצות האחרים יפנו – ערן רוזמרין ואריאלה דנציקר,

או ליהי תדמור-ארנון.

יצאנו מהיער, הדרך בה מוצב החץ הצהוב (חץ כפול) קצת גורמת לנו להסס האם אכן לפנות ימינה,

אבל לבסוף זה מה שכל הרצים עושים, כולל אבי דה-פילוסוף ולילך בר נתן.

לאחר מספר דקות אנחנו מגיעים לנקודת מים (שהוספה בגלל החשש מהשרב שהיה צפוי לאותו יום) – כנראה שלא טעינו בפנייה…

מארק "מבטיח" לי, שעשרת הקילומטרים הנותרים במסלול, עונים להגדרה "די שטוח" – נשאר רק לקוות שהוא צודק.
אני שוכח לספר לו, שפגשתי בקטע הראשון, את אשתו קרן.

החץ הצהוב מורה ימינה, אבל ליהי ואני שרצנו בדקות האחרונות יחד, מבררים שזה אכן הכיוון, לאחר שאנחנו מבחינים בכמה רצים, שכנראה טעו קצת,

ואז פונים לשביל זה.
אני מחליט לבדוק את הפרש המרחקים לאור העובדה שהגארמין שלי לא מדד מרחק במאות המטרים הראשונים של המרוץ.
השוואה עם השעון של ליהי, מלמדת שהשעון שלי מראה חוסר של כ-400 עד 500 מטרים.
המסקנה מכך, המרחק ב-15 הק"מ הראשונים – 14.510 ק"מ כפי שמדדתי – היה קרוב למרחק 15 הק"מ המבוקש.

לאחר שהגענו לביקתה שבה הייתה עוד נקודת מים, אנחנו מגיעים לסרט סימון שחוסם את המשך השביל.

מאחר וכזכור סיפרתי שלא ממש הקשבתי בתידרוך (בדיעבד, דן בזנר, סיפר לי שהוא אמר – כל עוד אין חץ ממשיכים בשביל, ואילו כאשר יש חץ הולכים בכיוונו, גם אם ההגעה לשם לא ממש נעשית בשביל מסודר…) אני לא ממש בטוח מה צריך לעשות…
לבסוף ליהי משתכנעת ומשכנעת אותי שזה אכן הכיוון,

ואנחנו ממשיכים בירידה לשביל שמתחתינו.

לבסוף אנחנו מגיעים לשביל התחתון, בתקווה שזו הדרך שבה היינו צריכים להגיע אליו, ואל החיצים הצהובים, שמורים לנו להמשיך בו.

לאחר עוד כשלוש דקות של ריצה משותפת, אני מבין שלא אוכל להחזיק מעמד בקצב של ליהי,

והיא נעלמת באופק.

אבל רצים אחרים מופיעים – אריק ווקסטוק שנמצא בקטע השלישי של מקצה ה-60 ק"מ – כל הכבוד!

מורין קרסיק ומרגרט בן שושן שרצות גם הן במקצה שלי, חולפות על פני.

עוד סרט סימון ושלט – הפעם אין לי שום ספק שהמשמעות היא ירידה נוספת,

העיקר עכשיו, הוא להיזהר לא ליפול…

עברנו גם את זה, זמן טוב לקחת עוד ג’ל – האם טירן יהוד היה מי שעזר לי הפעם להגיע על הג’ל במעמקי מנשא המים שלי?
מי זוכר, בכל אופן תודה למי שעזר, כמו גם לצביקה כפתורי שלא מצא את מיקום הג’לים במנשא שלי (במעבר המים והעץ הראשון) ונתן לי ג’ל מאצלו, שהוא לקח מראש בנקודת הריענון.
איך נזכרתי בזה פתאום, צביקה הזכיר לי, כאשר נפגשנו במרוץ רעננה, שהתקיים שבוע לאחר האולטרה מרתון.

ולדימיר דבוגובסקי מספר לי שכנראה שהמסלול לא ממש מתאים להליכה ספורטיבית, באופן יותר מובהק ממה שהוא חשב…

הירידה הקרובה לא נראית כל כך ידידותית,

ואפשר להבין על מה ולדימיר מדבר…

לאחר זמן קצר, התוואי בכל זאת הופך ליותר נוח.

וגם מעבר המים הבא נראה פחות מפחיד.

כ-24 קילומטרים מאחורי ורק שישה לסיום, נראה לי זמן טוב לשיחת טלפון.
אני מתקשר לדפנה שב – שמתכוננת בימים אלה למרתון בוסטון,
כפי שיודעים מי שעוקבים אחר כתבותיה ב"שוונג" או מי שיראה אותה מספרת על כך בהמשך השבוע, בתוכנית "מועדון ספורט" בערוץ ספורט 5 לייב.
ולדימיר "מנצל" את "הטיול" שלי כדי לברוח לי…

צריך לחתור לסיום השיחה, לאור הכביש שנגלה לעינינו לפתע.

כזכור, נפגשתי כבר במרוץ עם חזי סמוכה, רונן זיסמן ונעם שליט, ואפילו הבטחתי שניפגש שוב בהמשך – אז הנה זה קורה.

הם ממשיכים לרוץ ואני בשלב זה לא, כך שהם מתרחקים ממני בשלב זה.

אז ניתן לאיציק בטאט – שעבר כבר כ-55 קילומטרים – את הבמה!

אני מחליט לחזור לרוץ,

אבל אחרי זמן קצר, עוד מנע בקר מאט אותי,

לבסוף, אני בכל זאת חוזר לבקר את רונן, חזי ונעם.

צביקה יהלום עובר אותי גם הוא, בדרך לסיום הקרב.

סוף סוף חזרנו למחוזות מיושבים, גם ליאת בן חיים, נראית מרוצה מכך.

אלי אסור ויעקב גאני קרובים מאד לסיים את מקצה ה-60 ק"מ,

לאחר עוד כשתי דקות, השלט מבשר על קילומטר לסיום.
גם אם אוסיף את 400 המטרים (כפי שהסקתי כאשר השוויתי את המרחק עם ליהי), עדיין נראה שהמרחק הולך להיות קצר במספר מאות מטרים .
מצד שני אחרי כמעט 30 קילומטר של מרוץ אתגרי, אני לא אהיה הראשון להתלונן.

אלי אסור בהחלט הרוויח תמונה משותפת עם הילדים לאחר כמעט 60 קילומטרים – גם אם לקח לי קצת זמן עד שהצלחתי במשימה…

אפשר כבר לשמוע את הכרוז, אך לפתע צילצול פלאפון (אותו כזכור לקחתי כגיבוי) מפריע את מנוחתי.
אני מעדכן את המתקשר, המוכר לי גם כן בהקשר למרוצים – שאני לקראת סיום המקצה שלי באולטרה, והוא "משחרר" אותי בשלב זה.

יש רצים שהביאו צלם (או במקרה זה צלמת) אישי,

אני יכול רק לקוות שהתמונה שהיא צילמה יצאה יותר טוב משלי – לא הצלחתי לשכנע את השמש לשנות מיקום במיוחד בשביל התמונה…

נקודת הריענון כבר מולנו,

אבל רק אחרי עוד הקפה, ניתן לראות את שער הסיום

צלם אותי – ברור למה לא…

הגארמין נעצר על 3:49:21 שעות (2:08:24 שעות לקטע השני) – המרחק 14.710 ק"מ (במקרה זה אין משמעות לאיחור המדידה שלי בתחילת הריצה, מאחר וזהו המרחק לקטע השני בלבד).
המרחק הכולל 29.220 ק"מ, גם אם נוסיף כ-400 מטר בגלל בעית המדידה שלי בתחילת הריצה, נגיע לכך שלפחות המקצה לנו (30 ק"מ) היה כנראה קצר בכ-400 מטר.

לאחר המרוץ , ליהי תדמור-ארנון, אישרה באוזני, שגם אצלה נמדד מרחק קצר מ-30 ק"מ (29.5 ק"מ) – אבל האמת במרוץ כזה, למי ממש איכפת…

לפי התוצאות הרישמיות – 3:49:27 שעות, מקום 97 מתוך 111.

אני פונה להתרענן ולנוח קצת, אבל לפני זה מצוות את אמיר מ"שוונג", שסיים זה מכבר את המקצה ל-15 ק"מ, על המצלמה הגדולה שלי.
ולדימיר דבוגובסקי, שבשלב מסויים סיפר לי שהחליט לוותר בחלק מהזמן על הליכה ספורטיבית בגלל תוואי המסלול – כדי להימנע מפגיעה בבריאות – מסיים גם הוא את המקצה ל-30 ק"מ.

כל הכבוד – לא מסלול קל להלך.

קרן גולדבלט – יוזמת ומארגנת המרוץ – מסיימת את המקצה הארוך ל-60 ק"מ, על זה נאמר: "נאה דורש נאה מקיים".

אבנר ארד הותיק מסיים את המקצה ל-30 ק"מ,

ואילו תמי ברוך גאה לסיים את המקצה ל-60 ק"מ,

כמו גם נוה רובין שזוכה לליווי ידידו הנאמן של האדם.

האחים ירון ודרור פלטין, מצטרפים היום גם הם, למסיימי האולטרה (במקצה הארוך כמובן).

אמיר מצלם את נקודת חלוקת הדגנים והיוגורט של נסטלה, אני אבקר בה לפני שאחזור לתפקיד הצלם,

עד שזה יקרה, אמיר אחראי לתיעוד טקס הסיום.

עמנואל עזוז שזכה במקום השני במקצה ל-15 ק"מ, בוודאי שמח להיות הנציג הישראלי על הפודיום, יחד עם קאזומסה קיבה היפני ולמקוהל דיטר הגרמני.

אחרי מנוחה והתרעננות, אני משחרר את אמיר מתפקיד הצלם.
התמונה הראשונה שעולה בחכתי, היא של ורד אופיר שסיימה במקום השני במקצה ל-15 ק"מ.
ורד ובעלה אודי – אותו פגשנו במקצה הארוך ל-60 ק"מ – חזרו לא מכבר לישראל, לאחר שהות ארוכה לצרכי עבודה בניו-זילנד.
ורד הסתפקה הפעם במקצה הקצר בגלל מגבלות הבייביסיטר…
כמי שרץ (חלק לא ארוך) איתם במרתון טבריה לפני מספר שנים – אין לי ספק, שהם יוסיפו לפקוד את המרוצים הרבים בארץ, כפי שעשו לפני הנסיעה לניו-זילנד.

כל אחד ואחת מרצי המקצה ל-60 ק"מ נחשב מנצח, ומוזמן לקבל מדליה.

אחרי "ששיחררתי" את אמיר מתפקיד הצלם, יש לו מספיק זמן לברך את חברתו אורנה שסיימה את המקצה ל-30 ק"מ.
ניסיונותי לצלם את אורנה כשעוד הייתה לידי בתחילת הריצה (בסופו של דבר היא סיימה כחצי שעה לפני), לא עלו יפה – הפיצוי יגיע במרוץ רעננה, שבוע מאוחר יותר.

והנה אודי אופיר (בעלה של ורד אותה ראינו בתחילת הטקס) – עונד את המדליה ליורש.

רועי ביינר וגלן כהן מסיימים גם הם את המרחק הארוך,

ומצטרפים לתמונה קבוצתית עם חיוך גדול על הפנים.

טלי ואייל פינק – זוג שהספורט כנראה קרוב אליו – חוצים את קו הסיום יחד עם אנדריאה פלקנט.

אחרי 60 ק"מ, מתיחות וקרח הם כנראה בגדר חובה.

משפחת אופיר מתייצבת לתמונה משותפת.

לניר ואלון שפר יש כנראה עדיין כוח לרקוד בשער הסיום, אחרי 60 ק"מ לא קלים, בלשון המעטה…

לניר זה כנראה לא הספיק והוא יוצא לעוד סיבוב ניצחון.
אשתו מתלוננת על כך, אני אומר לה שהיא צריכה לשמוח שהוא מרגיש כל כך טוב שהוא יכול לעשות עוד הקפה כל כך בקלות…
דבר אחד בטוח – הוא הרוויח עוד תמונה!

חגי ברגמן מסיים גם הוא את 60 הקילומטרים,

כמו גם ההלך פרופ’ שאול לדני – למרות שנפצע בשלב מוקדם יותר במרוץ – זה לא הפריע לו, לסיים את המרוץ בתשע שעות – כל הכבוד על הנחישות!

הגיע הזמן להיפרד מבית הספר האזורי מגידו, לא לפני שאודה ליהודה גולן (המוכר לרבים מהטריאתלטים כמי שעוזר בתחרויות אלו), על שעזר לי היום,

וכמובן שגם לא לפני הסיכומים:

1. מרוץ אתגרי מאורגן היטב, רוב מוחלט של השלטים וחיצים היו בסדר גמור (לפחות מבחינתי, במקצה ל-30 ק"מ).

2. חלקים מהמרוץ מזכירים את מרוץ מודיעין עם אלמנטים ממרוץ זכרון יעקב ואולי גם גזר – כמובן שהמרחק יותר ארוך, ומעברי המים מוסיפים עוד קושי.

3. לא היה נורא כל כך לסחוב את מנשא המים, גם אם הכתפים שלי חשבו, במשך כמה ימים לאחר המרוץ קצת אחרת…

4. ההשוואה המתבקשת למרתון טבריה – פה סיימתי כשעה ורבע מהר יותר מבחינת זמן לעומת המרתון חודשיים קודם, ורמת (חוסר) האימונים שלי לא השתנתה…
מצד שני פה לא רצתי ב-18 הקילומטרים הראשונים עם המצלמה הגדולה, ואני מניח שאולי המים, איזוטון וג’לים שהיו לי בהישג יד ולא בתחנות קבועות כמו בטבריה (שם לא היו ג’לים), עזרו גם קצת.

ולדימיר דבוגובסקי, שאיתו כזכור הלכתי בחלק מהקטע השני, אמר לי שלדעתו מבחינת הקושי (לא הזמן), יותר קשה פה מהמרתון – בוודאי שזה הגיוני למתחרה בהליכה ספורטיבית.

5. בפעם היחידה שנרשמתי למרתון ירושלים המלא (כשעוד היה דבר כזה) הפסקתי את הריצה, כי לא רציתי לסיים בזמן מאכזב של מעל 5 שעות.
ניצלתי את העובדה שרצי החצי מרתון באותו מרוץ היו צריכים לפנות לכיוון האיצטדיון – כדי לפרוש, ובכך סיימתי אולי 29 ק"מ באותו יום.

כתבה על המרתון שודרה לאחר זמן מסויים ביורוספורט – השדר טיס האצ’ינגס, מקום רביעי ב-5000 מטר באולימפיאדת לוס אנג’לס ב-1984 (שרץ בעצמו מרתון לונדון – כשהוא כבר שדר יורוספורט), הגדיר את כל מי שסיים את המרתון בירושלים:
A real hero for me
כמובן שברגע ששמעתי אמירה זאת, הצטערתי על החלטתי שלא לסיים את המרתון.

ואם נחזור לזמננו, ולמרוץ הנוכחי – האם אני מצטער שלא רצתי את 60 הק"מ, במידה מסויימת כן, אבל אני לא מתחרט, כי אז אולי כן הייתי מצטער…

אלו שכן רצו וסיימו את המקצה הארוך, בהחלט הרוויחו את התואר "גיבור" בהקשר אותו תיארתי לעיל.
הכותרת המתבקשת לסיכום זה – אותה סיפרתי לקרן גולדבלט, כבר כשפגשתי אותה באמצע הריצה :
אולטרה מרתון פרו ספורט – סיפור דרך של גיבורים.

קישורים קשורים
תמונות אולטרה מרתון פרו ספורט כולל כל התמונות מכתבה זו כאן