ב"ה                                                                                                תשרי תשע"ג

אל רכיבת האופניים הגעתי דרך הנוף. לפני כעשור חיפשתי ספורט שאיהנה ממנו, שאוכל להכניס אותו לסדר היום שלי ולהתמיד בו בקלות. בלי חדרי כושר, בלי נסיעות ותיאומים. הרי השומרון מספקים שפע של סינגלים ומסלולים מושלמים לרכיבת הרים. מוקדם בבוקר – דקה מהבית, ואתה בתוך הנוף, עם ההרים והזריחה המנצנצת מן הטללים, עם עדרי הצבאים וריחות הפריחה – ועם א-לוהים. יש גם משהו רוחני בכל העניין הזה. לפעמים, בעליות הקשות, אני מנסה למקד את מחשבותיי במן סוג של תפילה, על מה שמתחשק לי. גיליתי שכשהגוף תחת מאמץ – המוזות דווקא לא שותקות, להיפך… ואז פתאום העלייה נגמרת בלי שבכלל שמת לב

מאת:משה פייגלין

שווה לנסות…
לשאלה שנשאלתי, לגבי אופניים ויום כיפור – אני מתקשה להשיב. כי כל העניין הזה נתון לבחירה וכך הוא צריך להישאר. חלילה לנו מלנסות לאסור את הדבר הזה. נסיעה ברכב אינה אסורה ביום כיפור על פי חוק ובכל זאת הציבור אינו נוסע – כי זו התרבות שהשתרשה. עניין האופניים צריך להידון גם הוא בהקשר הזה. הייתי שמח אם את אותה תחושה אנשים היו חשים ביום כיפור גם לגבי האופניים.

נולדתי וגדלתי בארץ ואני יודע שכל העניין הזה של האופניים הגודשים את הרחובות ביום כיפור, נוצר בדור האחרון. לא תמיד כך היה. אני זוכר כילד, ברחובות, מן תחושה מאוד מיוחדת ביום כיפור, כשהכל עצר מלכת והרחובות הראשיים הסואנים ביותר דממו. האנשים נשארו בבית. סוג של מופנמות מבורכת. יום אחד עם עצמך עם המשפחה, בלי תקשורת, בלי רעשי הרקע. ההפנינג המתחולל היום, יום כיפור שהפך ליום האופניים – קצת מקלקל את זה.

יש בו משהו מאוד חזק – ביום כיפור, משהו ב  DNA הקולקטיבי שלנו שחוצה גבולות של דתיים וחילוניים. רוב הציבור צם – וזה פלא. סיפור שאני תמיד נזכר בו, הוא הסיפור על הגרמנים שדווקא בערב יום כיפור הניחו בפתח הצריף סיר מרק וחתיכות בשר. גם האסירים האתיאיסטים – אלו שבימים כתיקונם אכלו ביום כיפור – לא נגעו באוכל.

חבל לפספס את היום הזה, את יתד הזהות החזקה ביותר בלוח השנה שלנו. שווה לתכנן אותו. אם לא בית כנסת – אז משהו אחר, שקט, עם הילדים – איזו תפילה משפחתית ביחד? בבית? אולי?

עבורי אופניים הם כבר יותר מתחביב. יום בלי רכיבה הוא יום חסר.

אבל לא ביום כיפור.

נא לא להגיב כאן אלא רק בריכוז המאמרים- כאן

משה פייגלין – 50, נשוי כבר 30 שנה לחברתו מכיתה ח', אב לחמישה סב לארבעה ולא מוותר על שום עליה… רוכב (כמעט) יום יום בהרים. לא עולה על כבישים לפני שיהיו נתיבים נפרדים.