ארבעת אירועי התקיפה שהתרחשו בחודשים האחרונים זרעו פחד וחרדה בקרב רצות רבות ונטעו חששות גם בקרב רצים. הריצה עבור רובנו מהווה סוג של "פסק זמן" מהמציאות, פורקן, רגע של שקט לבד, רק אנחנו והמחשבות ללא הטרדות מיותרות מלבד קצב והקילומטרים שחולפים. "הריצה היא יציאה משגרת היום יום והעומס", אומר לנו בראיון הפסיכולוג הקליני אמיר וייס, "זה כמו להיכנס לבועה שבה אפשר לפתוח את המציאות. באירוע של תקיפה ישנה התנגשות עם החלק הזה בריצה שכל כך קוסם לנו. תחושת החופש, העדר הגבלה, התעלמות מהמציאות ופתאום המרחב הזה קורס".
"להגיד 'לי זה לא יקרה', זה לא נכון" | צילום: pixabay
עוד כתבות בנושא
6 אמצעי הגנה שכל רצה חייבת להכיר
איך רצות יכולות להתגונן בזמן תקיפה כשהן רצות?
למה נשים חוששות לרוץ לבד?
כיצד מתמודדים?
כאשר מתבצעת תקיפה או תקיפה מינית, היא הורסת את עולם הפנטזיה או הבועה אותה יצרנו סביב הריצה, וייס טוען שיכולות להופיע קשת של רגשות אשר לכל אחת מהן יש ביטוי והיא מקובלת. חשוב לוודא שאנו לא נמצאים בשני הקצוות הקיצוניים כיוון שהם אינם מקומות בריאים לנו.
בקצה האחד נמצאת הכחשה והתעלמות: וייס טוען שזו גישה לא מציאותית כיוון שקרו מקרים, "להגיד 'לי זה לא יקרה', זה לא נכון, לא נכון להתעלם מהאפשרות הזו. הדבר עלול להוביל להתנהגות לא זהירה. חשוב להכניס את הדברים בפרופורציות ולהבהיר שהעובדה שתוארו באמצעי התקשורת כל מיני אירועים, אינו מהווה קרקע פוטנציאלית לפגיעה. כבני אדם קל לנו יותר להתנהל בסכמות והכללות. רוב האנשים חושבים שתקיפה מינית מתרחשת בסמטה אפלה באזור חשוך שיש בו מעט אנשים וזה ממש לא נכון. תקיפות מיניות קורות בכל חברה, מגדר או קהילה, הרבה פעמים האונס מתרחש במקום מוכר ועל ידי אדם מוכר. 50% ממקרי האונס המדווחים במרכזי סיוע וכדומה, התרחשו בבית התוקף או הנפגע. ריצה אינה קרקע פורה לאירוע מסוג זה".
ישנה סברה שאישה מתלבשת בצורה חושפנית "מזמינה" אונס, "אין שום קשר בין לבוש לבין אונס", מדגיש וייס, "אף אחד לא מזמין אונס. יש אונס גם בקהילות בהן הלבוש מאוד צנוע. ברוב המוחץ של המקרים, התוקף אינו זוכר בכלל מה לבשה הנפגעת".
עוד סיבה מצוינת לרוץ | צילום: pixabay
וייס טוען כי יתכן וקיימת תופעה פסיכולוגית נוספת שנוצרה בעקבות התקיפות האחרונות וקרואים לה "היוריסטיקת הזמינות" והוא מסביר: "כשיש גל בתקשורת על תקיפה מינית או כל דבר אחר, הדבר זמין לנו יותר בזיכרון ואז אנחנו יכולים להניח כי מדובר על תופעה מתרחבת אולם זה אינו המצב. מכאן ועד זריעת בהלה ומניעה מפעילות גופנית יכולה להיות קצרה. חשוב לציין כי העובדה שיש יותר כתבות בנושא אינה מעידה שיש אכן עלייה בתקיפות המניות".
בקצה השני ישנה תופעה של בהלה והימנעות: וייס טוען שפחד הוא כלי חשוב ואנחנו לא רוצים להעלים אותו מחיינו, אנחנו רוצים שיפעל כאשר המצב מוצדק, "כאשר אנחנו מסתובבים בג'ונגל ושומעים לפתע קול בשיחים, מערכות שונות בגוף מתחילות לפעול. הדופק עולה, אדרנלין מתחיל לפעול, לחץ הדם עולה, למה? הדבר מכין אותנו לתגובה של הגנה. הגוף נדרך ומכין את עצמו למה שיגיע מולו. אם לדוגמה יופיע נמר אני צריך להחליט האם שווה לי להילחם, לברוח או לקפוא במקום. פחד מכין אותנו להגנה מפני איום ממשי שעומד להגיע. במצב חרדה, האיום הוא כבר לא ממשי אבל האזעקה הפנימית שלנו מופעלת ומכינה אותנו לפעולה והיא אינה מכוונת. אדם בחרדה מרגיש ומתנהג כאילו האיום הוא ממשי ביותר אבל זו בעצם אזעקת שווא".
הידיעה שאין לנו ביטחון מלא בדברים בחיים, לא רק בריצה, אינה מסמנת כי אנחנו צריכים לעצור את חיינו, "אחת הסכנות המשמעותיות בחרדה, שהיא מובילה להימנעות. הבעיה עם הימנעות, שהיא כמו כדור שלג. אם נמנעת פעם אחת, הסיכוי שתחזור על זה הוא גבוה יותר. אם אני אתחיל להימנע מריצה יתכן ואצור דפוס של הימנעות והפחד יתגבר. הימנעות יוצרת פגיעה משמעותית בחיים". וייס מסביר כי למרות שהימנעות נראית כנטילת שליטה על חיינו היא בעצם מותירה אותנו בחוסר שליטה ולכן אם קרה אירוע, חשוב לא הכחיש אותו אבל גם לא להימנע מריצה בעקבותיו. חשוב להיות מודעים למתרחש מסביב אך לא ליפול לאחד הקצוות הקיצוניים.
חשוב לשים לב האם ישנו מצב פוסט-טראומה | צילום: pixabay
מצבים פוסט-טראומטים בו אתם עלולים למצוא עצמכם תחת איום ממשי, יכולים לחלוף אחרי כחודש, במידה ולא חולפים חשוב להתייעץ עם איש מקצוע בתחום ולא להזניח. הסימפטומים המופיעים בפוסט-טראומה וחשוב לשים אליהם לב: מחשבות חודרניות בהם אנשים מעלים זיכרונות מהאירוע ברגעים בלתי צפויים, השינה עלולה להיפגע, סיוטים, תגובות גופניות כמו דופק מהיר, הזעה והסמקה בכל פעם שנזכרים באירוע. לפעמים בעקבות מקרה טראומה התגובה הראשונית היא ניסיון הימנעות, היא יכולה להיות בממדים שונים כמו חזרה למקום בו התרחש המקרה, הימנעות מאנשים או פעילויות המזכירות את האירוע, ניסיון להימנע ממחשבות ורגשות. ישנם גם תופעות של עוררות יתר. אנשים שעברו אירוע טראומה דרוכים הרבה יותר גם במצבים שאינם דורשים דריכות. התחושה היא כאילו אתה על קוצים וחושים מחודדים יתר על המידה.
"מקרים מהסוג הזה עלולים לפגוע בכל חווית ה'ניתוק' שהריצה יוצרת אך הדבר האחרון שאנו צריכים לעשות הוא לוותר על הריצה. כמו שחוזרים לכביש לאחר תאונת דרכים למרות שהסיכוי לתאונה תמיד קיים. חשוב שנזכיר לעצמנו שלמרות שלושת המקרים שדווחו, ריצה היא עדיין פעולה בטוחה אירועים מהסוג הזה הם חרגים מאוד ואינם ייחודיים לעולם הריצה. אפשר לבצע פעולות שאינן מונעות את הפעילות אך מגדילות את תחושת הביטחון בזמן ביצוע הפעילות, לדוגמה, לרוץ עם חברים, למצוא את האזורים והשעות בהם נוח לנו יותר לרוץ וכל מה שירגיש לנו בטוח. זה לעולם לא יפחית את הסיכון לאפס אך יתן לנו הרגשת שליטה. באירוע מסוג זה מרגישים שהשליטה נלקחת ומה שמתערר הוא האמונה שהעולם הוא מקום טוב שאנחנו חיים ברמת ביטחון. נרצה לקחת את השליטה כדי להרגיש כמו שהרגשנו בעבר".
