לפסיכולוג הספורט ליאור זך מאור, יש רעיון קצת הזוי ונאיבי למען קהילת הטריאתלון. כידוע, זך מאור הוא טריאתלט תחרותי, אך בשנה שעברה את רוב התחרויות הוא חווה מהזווית של המאמן הממתין על קו הסיום למתאמנים שלו – אבל משהו היה לו חסר על הקו
מאת:ליאור זך מאור
הבת הגדולה שלי רגילה לראות אותי עומד על הפודיום או חוזר עם גביעים הביתה, אני לא בטוח שזה המסר היחיד שאני רוצה שהיא תספוג מההשתתפות שלי בתחרויות, ואני מרגיש שזו ההזדמנות שלי להעביר לה מסרים קצת שונים על ספורטיביות והתנהגות.
במאי 2008 המתנתי על קו הסיום של תחרות חצי איש הברזל לחיילת בסדיר שאימנתי. השעה הייתה בסביבות אחת בצהריים, היה חם, וחוץ מאין ספור זבובים, בקבוקי פלסטיק ריקים, ושני אנשים שהיו אמונים על תפעול המערכת האלקטרונית של זמני התחרות הייתי די לבד. עמדתי סמוך לאולם הספורט ויכולתי לשמוע מתוכו את קולות טקס הסיום. מאות מתחרים ישבו בפנים ממתינים לתורם לעלות על הפודיום או להריע לחברים ולבני המשפחה שלהם. בפנים היה שמח. בחוץ היה עצוב. מאוד עצוב. כל כך עצוב שממש ריחמתי על המתאמנת שלי כשהגיעה לקו הסיום וגילתה שם רק אותי ממתין לבואה.
כמעט שנתיים לפני כן סיימתי את תחרות איש הברזל הראשונה שלי באוסטרליה. אחרי שהתקלחתי ואכלתי חזרתי לקו הסיום כדי להריע לאחרוני המסיימים. השעה הייתה עשר בלילה ובדמיוני ראיתי קו סיום ריק ועצוב כמו שתארתי בעמק הירדן. אבל טעיתי ובגדול. את קולות המוסיקה ומחיאות הכפיים שמעתי כבר מהחניה המרוחקת. מאות מתחרים כמוני ועוד המון מעודדים עמדו לאורך משפך הסיום ויצרו אווירה מחשמלת. את עמדת הכרוז והתקליטן תפס מנצח התחרות ג’ייסון שורטיז שהנמיך את עוצמת המוסיקה והקריא בגאווה את שמות אלה שהגיעו לסיום. איזה יופי, איזו שמחה, למי בכלל אכפת מזמן הסיום שלו כשהוא זוכה לכזו קבלת פנים, להיפך.
הרעיון שאני מציע הנו להקים גוף התנדבותי של מתחרים שישארו לעודד ולקבל את אחרוני המגיעים בכל תחרות. מעיין "משמרות השמחה והאווירה". תדמיינו שיבוץ של 10-20 מתנדבים מתוך רשימה שיתחייבו לחכות לאחרונים בתחרות ספציפית. תדמיינו גיוס ספונסרים לפרוייקט ההתנדבותי הזה וארגון צ’ופרים לאותם האחרונים להגיע ותלבושת אחידה לממתינים להם. תדמיינו שינוי.
ליאור זך מאור – פסיכולוג ספורט וטריאתלט
