הדעה הרווחת בציבור בנוגע לקשר שבין פעילות גופנית ובין פגיעה מפרקית, הועמדה למבחן בסקירה שפורסמה לאחרונה בעיתון הרפואי, Journal of Anatomy
מאת:מולי אפשטיין
הפעילות הגופנית תופסת כיום חלק נכבד מפעילויות הפנאי של האדם בעולם המערבי. אנשים רבים הפכו את העיסוק בפעילות גופנית לחלק מאורח החיים המודרני שלהם. הפעילות הגופנית נהנית כיום מיחסי ציבור מעולים שנקנו בזכות היותה התרופה הזולה והיעילה ביותר למגוון רחב כל־כך של מחלות. פעילות גופנית מבוקרת תורמת לשמירה על משקל גוף תקין, למניעה ו/או לטיפול במחלות לב, כלי דם ובסוכרת, בשיפור התפקוד המנטלי ובמגוון נוסף של היבטים פיזיולוגיים ובריאותיים.
במקביל לתועלות הבריאותיות הרבות שלה נתפסת הפעילות הגופנית בעיני הציבור הרחב כבעלת פוטנציאל לפגיעה במפרקים, במיוחד במפרקים של הגפיים התחתונות. על מנת לבחון סברה זו סקרו לאחרונה חוקרים מארה"ב ומגרמניה את המחקרים הרלוונטיים שעוסקים בקשר שבין פעילות גופנית מתונה לבין שיגרון(osteoarthritis) . מסקנת החוקרים הייתה שבהיעדר פגיעה מפרקית קיימת אין כל הגברה בסיכון לחלות בשיגרון כל עוד הפעילות הגופנית מבוקרת ומותאמת ליכולות של המתאמן.
"מצאנו שבקרב ספורטאי הישג, שם אנו רואים יותר פציעות ספורט, קיים סיכון לחלות בשיגרון במפרקים הפגועים, אולם אצל מרבית האנשים שעוסקים בפעילות גופנית נמרצת בעלת אימפקט נמוך, אנו מוצאים את הפעילות הגופנית כתורמת לבריאות הגופנית ולבריאות הנפשית", ציין ד"ר דיוויד הנטר, ראש צוות המחקר. "גורם הסיכון העיקרי בהיווצרות שיגרון במפרק הברך הוא עודף משקל. תוספת של ק"ג אחד למשקל הגוף מגדילה את כוח הדחיסה על מפרק הברך ב־4 ק"ג",הוסיף החוקר.
דווקא עיסוק בפעילות גופנית קבועה ומותאמת אישית, שבין היתר מסייעת בהפחתת משקל עודף, עשויה להקטין את הסיכון להיווצרות שיגרון ולא להגדילו. מפרק הברך הוא המפרק שמושפע יותר מהמפרקים האחרים מתסמיני השיגרון. יותר מ־10 מיליון אמריקאים סובלים משיגרון של מפרק הברך והוא הגורם השכיח ביותר למוגבלות תנועתית בקרב האוכלוסייה האמריקאית, במיוחד בקרב נשים.
צילום שער: אנדר-ויק
מולי אפשטיין – פיסיולוג, יועץ במרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט, מנהל הפורום: "חיים וספורט".
————————————————————————————————————————–
