“אני לא אוהבת להפסיד – בשום דבר – ובכל זאת, צמחתי בעיקר לא מהניצחונות, אלא מהכישלונות" (סרינה וויליאמס).
תחושת המוכנות אצל ספורטאים נתפסת כמרכיב קריטי לביטחון העצמי ולביצוע מוצלח. העולם שלנו בכלל והסביבה הספורטיבית בפרט מאופיינים בחוסר וודאות. כבני אדם אנו שונים זה מזה ביכולתנו להכיל את חוסר הוודאות, אך עם זאת היינו רוצים לדעת, אפילו במידה מסוימת, שאנו בדרך הנכונה במרדף אחר מטרותינו.
באחד המאמרים הקודמים כתבתי על חשיבות הצבת מטרות אפקטיבית על מנת להעלות את תחושת הביטחון ואת הסיכויים להגיע לביצוע שיא. עם זאת, כשתקופת התחרויות מתקרבת רמות הלחץ וחוסר הוודאות עולות, ולכן הגיוני שתהיות הספורטאים יצוצו שוב. "האם אני בדרך הנכונה?", "האם אגיע מוכן לתחרות?", "אולי יכולתי להתכונן טוב יותר?"
למאמרים נוספים בנושא פסיכולוגיית ספורט:
למה כל הזמן עולות לי מחשבות על כישלון?
מדוע ספורטאים מתעקשים לחשוב מחשבות טורדניות?
תסכול, פספוס והחמצה בקרב ספורטאים
מחשבות אלו יכולות להציף את הספורטאים ועשויות להשפיע על הביצוע. למשל, פגיעה בביטחון העצמי, חוסר רצון לקחת אחריות וחיפוש אחר תשובות אצל אחרים, סטייה פתאומית מתוכנית האימון שעלולה להוביל לפגיעה בביצוע, אימון יתר או פציעה, ועד תחושת איבוד שליטה מוחלט שיגרום למחשבות על בריחה והימנעות מביצוע.
מחשבות שמשפיעות על הביצועים | צילום: Shutterstock
אם כך, מה נוכל לעשות אם עולות מחשבות אלו?
ביילס ואורלנד מתארים בספרם "אומנות ופחד" (1993) ניסוי שביצע פרופסור לצילום מאוניברסיטת פלורידה בקרב תלמידיו. הפרופסור חילק את כיתת הצילום שלו לשתי קבוצות. על הקבוצה הראשונה הוטלה המשימה לצלם כמות גדולה של תמונות במהלך הסמסטר, בעוד שהקבוצה השנייה הונחתה לצלם תמונה אחת בלבד, אך עליה להיות "מושלמת". בסוף הסמסטר העריך הפרופסור את איכות התמונות של כל קבוצה.
מניתוח התוצאות גילה הפרופסור כי רוב התמונות שדורגו באיכות גבוהה מאוד הגיעו דווקא מהקבוצה שהתבקשה לצלם הרבה. בעזרת עידוד הסטודנטים לצלם כמות גדולה של עבודות ולא לחכות לרגע המושלם הצליח הפרופסור לגרום לתלמידיו לחקור ולהתנסות בטכניקות ורעיונות חדשים וכן לקחת סיכונים וללמוד מטעויות בעבודתם. כתוצאה מכך, פיתחו הסטודנטים את מיומנות הצילום והגיעו לתוצאות טובות יותר.
ניסוי זה מדגיש גם את חשיבות המחויבות, ההתמדה והעבודה הקשה ולא רק הסתמכות על כישרון על מנת להגיע לתוצאות. באופן דומה, כדי להצליח בספורט אנו רוצים להתנסות כמה שיותר, לקפוץ על כל הזדמנות להתחרות וללמוד מתחרות לתחרות.
הפסיכולוגית קרול דואק הגתה בספרה "Mindset: The Psychology of Success" את המונחים Fixed mindset – תבנית חשיבה מקובעת לעומת Growth mindset – תבנית חשיבה של צמיחה. בספורט, תבנית חשיבה מקובעת מאופיינת באמונה שיכולות וכישורים הם קבועים ובלתי ניתנים לשינוי בעוד שתבנית חשיבה של צמיחה מאופיינת באמונה שאלו ניתנים לשיפור ופיתוח באמצעות עבודה קשה, מסירות ולמידה.
שינוי תבנית חשיבה | צילום: Shutterstock
לפי דואק, ספורטאים עם תבנית חשיבה מקובעת מאמינים כי יכולותיהם נקבעו מראש ואינן ניתנות לשינוי, ולכן, הם עשויים להימנע מלקחת סיכונים או לנסות דברים חדשים כי הם מאוימים מכישלון. הם גם עלולים לוותר בקלות מול אתגרים כי הם מאמינים שיכולותיהם מוגבלות. כלומר, המוטיבציה שלהם לקראת התחרות תהיה "רק לא להפסיד או להיכשל".
לעומתם, ספורטאים בעלי תבנית חשיבה של צמיחה – מאמינים שניתן לפתח ולשפר את יכולותיהם באמצעות תרגול, מאמץ ולמידה מטעויות. הם רואים באתגרים הזדמנויות לצמיחה ומוכנים לקחת סיכונים ולנסות דברים חדשים כדי להשתפר. התוצאה לא מגדירה אותם אלא מכוונת אותם. משמע, המוטיבציה שלהם תהיה "או שאצליח או שאלמד".
לקראת תחרות, ספורטאים רבים נוטים להתמקד בעיקר בתוצאות, מה שעשוי להוביל לתבנית חשיבה מקובעת. מחשבות שליליות וספקות לגבי יכולתם, שנוטים להתגבר בסיטואציות מלחיצות, יתרמו גם הם לתבנית חשיבה זו. עם זאת, אני מאמין שספורטאים יכולים בהדרגה לאמץ ולפתח תבנית חשיבה של צמיחה גם בסיטואציות המאופיינות בלחץ רב בעזרת מיקוד בתהליך.
לעולם לא נוכל להיות בוודאות מוחלטת לגבי הצלחתנו. האמונה שניתן להגיע מוכנים ב-100 אחוז היא, לדעתי, אשליה. אולם, במקום להתמקד בדברים שלא תמיד בשליטתנו כמו הניצחון או ההצלחה, נוכל להישען על דברים שכן בשליטתנו, כמו הגישה שלנו, המאמץ והרצון להתפתח. נוכל לנסות ולהסתכל על כל ניסיון כהזדמנות ללמידה ושיפור מתמיד ולא כאיום על הערך העצמי שלנו.
מאמן נבחרת ישראל במים פתוחים לשעבר, חנן גלעד, נהג להגיד לי לקראת תחרות חשובה שלא עושים סקר האם היום והשעה שנקבעו מתאימים לכולם, ולכן פשוט צריך לתת את הכל. משתמע מכך שהשאלה שצריכה להעסיק אותנו היא לא "האם אנחנו מגיעים הכי מוכנים" אלא "איך נצליח לתת את המקסימום שיש לנו ברגע זה ממש". לדוגמה, אם קמנו בבוקר התחרות ואנו מרגישים שיש לנו באותו היום רק 90 אחוז לתת, ניתן את כל ה-90 אחוז הללו. לא נוותר ולא ניתן פחות כי המצב אינו מושלם.
צילום: פטריסיה בן עזרא, באדיבות איגוד השחייה
גישה זו של התמקדות בתהליך תהפוך אותנו בהדרגה לספורטאים נחושים יותר, תבנה לנו את הביטחון העצמי ואת תחושת השליטה ותשפר את החוסן המנטלי שלנו. היא תעזור לנו לקבל פרופורציות ולטווח הארוך תעלה את הסיכוי להצלחות מרובות מעבר להצלחה אחת ספציפית.
נסו להיזכר בתחרות בה השתתפתם לפני מספר שנים. האם אתם באותו מקום? סביר להניח שלא. לכן, גם אין סיבה שתישארו במקום בעוד מספר תחרויות. רצוי להתמקד בתהליך שעברנו ועודנו עוברים, בניסיון לשיפור מתמיד, תוך הבנה שהתקדמות בספורט ובחיים אינה ליניארית – לא בכל ביצוע נשפר. בין אם הייתה תחרות טובה ובין אם פחות, מומלץ לנסות לעשות "Zoom-Out", לבחון את התמונה הגדולה אליה אנחנו מכוונים, לא להתרגש ולא לתת חשיבות יתר ל"עוד תחרות" שבדרך, אפילו אם בנקודת זמן מסוימת אנחנו מרגישים שהיא גורלית ומאיימת. ובמידה וזו אכן ההזדמנות האחרונה שלנו לביצוע, השאלה "כיצד נצליח לתת את המקסימום שיש לנו ברגע זה ממש" נכונה אף יותר.
עידן מורדל | פסיכולוג חברתי, מומחה בפסיכולוגיה של הספורט ובביופידבק – לאתר האינטרנט של עידן
