הרצון לעסוק בפעילות גופנית ולהשתתף באירועי ספורט בכלל ובתחרויות ספורט כדוגמת ריצת מרתון ותחרות איש ברזל המאתגרות בפרט, מורכב ממגוון רחב של מניעים, שאיפות ומטרות אישיות. מתחרה אחד עשוי ליהנות מתחושת ההישג האישי של חציית קו הסיום, בעוד מתחרה אחר יחתור לביצוע הישגי כמו הפחתה במשקל.
הרצון לעסוק בספורט ולהשתתף בתחרויות מונע ממגוון רחב של מניעים | צילום: Thinkstock
הפסיכולוגים ריצ'רד ריאן ואדוארד דסי, שפיתחו את תיאוריית ההגדרה העצמית
(Self-Determination Theory) טוענים שמוטיבציה אנושית אינה ממד יחיד בעל
שני קטבים (מעט מול הרבה) אלא ממד מורכב המתבסס על שלושה צרכים
פסיכולוגים מולדים: השתייכות, כשירות וחירות אישית ושלושה סוגי נטיות אשר
מניעות את הפרט לפעולה הקיימים על רצף אחד.
עוד כתבות בנושא
רצון טבעי לחיפוש אתגר
מהעבר הראשון נמצאת "א-מוטיבציה", המבטאת אי רצון לעסוק פעילות מסוימת (כל פעילות ולא רק ספורטיבית). מהעבר השני של הרצף נמצאת מוטיבציה פנימית, המבטאת רצון טבעי לחיפוש אתגר וחידוש של הפרט. ספורטאים המונעים מרצון זה, יעסקו בפעילות מסוימת מתוך אהבה ותשוקה לתחום. בין שני קצוות אלה, קיימת מוטיבציה חיצונית אשר מתחלקת לארבעה תתי קטגוריות:
א. התנהגות שמטרתה לספק מקור חיצוני כגון קבלת פרס כספי על סיום מרוץ או הימנעות מעונש.
ב. הנעה שנובעת מתחושת מחויבות כגון הימנעות מתחושת אשמה של בטלה ספורטיבית.
ג. הגשמת ערכים שהפרט תופס אותם כחשובים כדוגמת פיתוח אורח חיים ספורטיבי שכן זה מיטיב עם הבריאות.
ד. התאמה לערכים שהופנמו ביחיד ומהווים חלק מהאישיות שלו.
הסוג האחרון חולק מאפיינים דומים למוטיבציה פנימית אך עדיין מתקיים בו היבט של תגמול חיצוני: אנשים מבצעים פעילות גופנית על מנת להעצים את הערכה העצמית שלהם.
על פי תיאוריית ההגדרה העצמית, מוטיבציה פנימית הינה ביטוי לסיפוק שלושת הצרכים האנושיים הבסיסיים והיא מגבירה את ההתמדה והנחישות של אנשים לעסוק בפעילות מסוימת הן בתחום הספורט והן בתחומים אחרים (לדוגמה: בתחום האקדמי). בהתאם לכך הסופר היפני, הרוקי מורקמי, טריאתלט ואולטרה-מרתוניסט, כותב בספרו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה": "בני אדם בנויים באופן שאת מה שהם אוהבים לעשות הם יכולים לעשות באופן טבעי, ובמה שאינם אוהבים לעשות הם פשוט אינם מתמידים".
אפקט מעניין נוסף של הנעה פנימית הוא הגנה מפני שחיקה (Burnout) המדרדרת את הרצון להתאמן. שחיקה הינה תגובה רגשית ללחץ ממושך המוביל לתשישות פיזית ומנטאלית, הפחתת ערך העצמי, אי אמונה בהשגת מטרות אישיות ואף פיתוח התנהגות שיש בה לגלוג או ציניות. בארה"ב נמצא כי בין חמישה לתשעה אחוזים מהאתלטים המקצועיים סובלים מסימפטומים בינוניים עד גבוהים של שחיקה מנטאלית. עם זאת, כל אדם ובכל סוג פעילות (כמו בתחום המקצועי שבו הוא עוסק) עשוי לחוות תחושות של שחיקה ומכאן החשיבות להבנת הגורמים המונעים זאת.
אנשים המצטרפים לקבוצת ריצה בפארק מעוניינים להכיר אנשים אחרים | צילום: thinkstock
החשיבות של תמיכה קבוצתית
לאחרונה, מחקר שנעשה באוניברסיטת בל-סטייט (Ball State) בארה"ב בקרב מאות אתלטים (חובבניים ומקצועיים, נשים וגברים) שלקחו חלק בתחרות חצי איש ברזל באינדיאנה, הראה כי תמיכה קבוצתית מגבירה את הסיפוק של צורך ההשתייכות (הצורך לתקשר, להיות חלק מקבוצה הדואגת לחבריה) וזאת מגבירה את ההנעה הפנימית (ההנאה והתשוקה) של האתלט. בעקבות זאת, ספורטאים אשר זכו לתמיכה קבוצתית דיווחו על רמות נמוכות מהממוצע של שחיקה, וזאת למרות תוכנית האימונים האינטנסיבית שהם השלימו לטובת ביצוע המרוץ. תוצאות מחקר זה תומכות במחקרים אחרים שנעשו בקרב ספורטאי עלית שוודיים, ספורטאי מכללות אמריקאים, לוחמים בצבא ארה"ב ואף קבוצות שומרי משקל.
בדומה למוטיבציה, תמיכה קבוצתית או לכידות קבוצתית אינה רק ביטוי לכמות, אלא היא כוללת בתוכה היבט נוסף של סוג התמיכה שזוכים לה החברים: רגשית (קבוצת חברים הרצים להנאתם) ומוכוונת משימה (קבוצת ריצה המובילה את חבריה לסיים בהצלחה מרתון). בהתאם למחקר שהוזכר לעיל, כאשר יש התאמה בין צרכי האתלטים וערכי הקבוצה בה הם פועלים, תחושת ההשתייכות כמו גם רמת ההנעה הפנימית גוברים. היבט זה מוביל לנקודה העיקרית, והוא האופן הראוי לבחור את המסגרת חברתית הנכונה לאימונים ותחרויות מתוך ההיצע הרב שמציע השוק. התבוננות עצמית והבנת הגורמים המניעים אותנו תוביל להצטרפות לקבוצת הכושר הנכונה והמתאימה ביותר.
אנשים בעלי הנעה חיצונית גבוהה מחפשים תמיכה רגשית ועידוד כדי להתמיד בפעילות ספורטיבית והם יפיקו את המיטב מהשתייכות למסגרת חברתית המספקת תמיכה רגשית ולא מקבוצה עם מדריכים בעלי ידע רב בתחום הכושר הגופני. לעומת זאת, אנשים שרמת ההנעה הפנימית אצלם גבוהה, ובמיוחד אלה השואפים לסיים תחרויות כושר מאתגרות כמו מרתון ואיש ברזל, נכון יהיה אם יחברו לקבוצות המספקות תמיכה מקצועית שכן זהו כנראה התחום היחיד בו הם זקוקים לעזרה.
באשר למדריכים והמאמנים, ראוי שיאתרו אצל המודרכים את סוג המוטיבציה העומדת מאחורי פעילותם ואת רמת השחיקה ממנה הם סובלים. אנשים המצטרפים לקבוצת ריצה בפארק יתכן ועושים זאת בשל הרצון להכיר אנשים אחרים יותר מאשר אלה המצטרפים לקבוצת שחיית מאסטרס או קבוצת טריאתלון וצריך להתייחס לצורך זה.
מנגד, כאשר רמת ההנעה הפנימית היא גבוהה ורמת השחיקה היא נמוכה (מצב המאפיין תחילת תוכנית אימונים לאירוע מסוים) נכון יהיה להתרכז בקביעת מטרות אישיות לכל אתלט ובגיבוש נורמות קבוצתיות, לדוגמה השלמת תרגילי גמישות במשך 10 דקות בסוף כל אימון. לבסוף, סיפוק הציפיות של חברי הקבוצה מהמדריכים (היבטים כמו דוגמה אישית, אופן הדרכה והתייחסות אישית לכל אתלט) יובילו לתחושת לכידות קבוצתית רבה ולהצלחה גדולה יותר.
עידו הלר | הכותב הינו עוזר הוראה וסטודנט לתואר שני לפסיכולוגיית ספורט באוניברסיטת בל סטייט, ארה"ב
