מאת:אלעד פלטין
אלעד פלטין – מאמן אופניים, כותב מרחשי ליבו ונסיונו המקצועי הנצבר על נוער והשגים, מעורבות הורים, ילדים הלוקים בשגעון השידרוג, מאמנים והדרך הקצרה החוצה או הטיפוס האיטי למעלה בעזרת סביבה תומכת.
ראשית בקצרה, אנסה להעביר מספר מושגי יסוד בנושא פסיכולוגיה וסיבות לנשירת ספורטאים (הכתוב מסתמך רובו ככולו על המקראה ל"פסיכולוגיה–מקראה למדריכים בספורט" מאת מיכל יערון- בהוצאת בית ספר למאמנים ולמדריכים ע"ש נט הולמן–מכון ווינגיט).
מי הם הילדים שמגיעים לספורט?
– ילדים בעלי יצר תחרותי, בעלי מזג חם (טמפרמנט גבוה). אלה יגיעו לענפי הספורט השונים (אך לא בהכרח יצליחו להתמיד בו ולהישאר בו).
– הורים (עיסוק ההורים בספורט והשפעתם על הילד) – השפעת ההורים על הילד היא עצומה, בעיקר בתחילת הדרך. (עם זאת, דחיפת הילד ע"י ההורים, לא בהכרח תקדם אותו בטווח הארוך – הילד צריך לעסוק בספורט מכיוון שהוא אוהב אותו, לא מכיוון שהוא רוצה לספק את אבא ואמא, או את המדריך).
– זמינות מתקנים ומדריכים מוצלחים.
– נתונים גנטיים – כישרונות כמו כוח, קורדינציה, מזג, תחרותיות – קריטיים להצלחה בספורט, הצלחה בהם מביאה לעלייה בהערכה העצמית.
על ההבדל בין מוטיבציה פנימית למוטיבציה חיצונית
מוטיבציה פנימית – אינטרינזית – מוטיבציה להצליח במטלה עצמה.
מוטיבציה חיצונית – אקסטרינזית : מוטיבציה להצליח כדי להשיג הישגים ותגמולים שיבואו בעקבות השגת המטלה (פרסים, מדליות, אופניים חדשים, נותני חסות וכיו"ב).
ילדים ומבוגרים מצליחים במטלה ומתמידים בביצועה כאשר המוטיבציה היא פנימית. סוג המוטיבציה של הספורטאי משתנה כאשר הוא מקבל תגמולים חיצוניים, שכן כאשר המוטיבציה פנימית וישנה בחירה, הספורטאי חש בשליטה. כאשר יש תגמולים חיצוניים, תחושת השליטה מיוחסת לגורמים בסביבתו החיצונית של הספורטאי! אדי מרקס בביקורו בארץ (נובמבר 2005), ציין בהרצאתו שהוא חושב שיאן אולריך מוכשר יותר מלאנס ארמסטרונג (הכוונה – בעיקר מבחינה פיזיולוגית), אבל הוא איבד לטענתו את הרעב לניצחון היכן שהוא במהלך השנים. כוונתו של מרקס לא בהכרח בנוגע לזמן אמת במרוצים. אלא לזמן אמת במהלך האימונים. למרות כישרונו הפיזיולוגי, התאמן אולריך במרבית השנים האחרונות לקראת הטור בצורה פחות רצינית מארמסטרונג אשר לעומתו לא איבד את חדוות 'ההנאה' מהאימונים והרעב לניצחון לאורך השנים (מוטיבציה פנימית ופחות חיצונית).
מוטיבציה לספורט תחרותי בקרב צעירים
הנאה, צורך בסטטוס ובהתחברות, חיפוש אחר מתח וסיכונים, צורך להצטיין, בניית אופי, צורך בהצלחה, תוקפנות, צורך בכוח, צורך בעצמאות.
נוסחה טובה להגדרת מוטיווציה
מוטיווציה = צורך בהישג – מוטיווציה להימנע מכישלון
מאפייני האדם ההישגי
– בוחר מטרות ברורות ומדידות.
– מתמיד לאחר כישלון ולוקח אחריות, לא מטיל האשמות.
– פועל במהירות ביחס לאחרים.
– זקוק למשוב קבוע אודות הישגיו.
על הסיבה לנשירת מהספורט התחרותי: נוצרת מוטיווציה שלילית
– שחיקה – מרגע העיסוק בספורט – לצד חיזוקים קיימת שחיקה. במידה והשחיקה עולה על החיזוקים, קיימת נשירה.
– פעילות חלופית – פעילויות אחרות "משתלמות יותר".
– מחסור בתמיכה פסיכולוגית.
– התגברות הדרישות (בית ספר/משפחה וצבא).
השילוב הקטלני בנשירת ספורטאים:
בצד הילד – איבוד העניין בספורט.
בצד ההורים – התגברות הלחצים להישאר.
עקרונות ליצירת סביבה ספורטיבית
הנאה, סיפוק הזדמנויות לפיתוח יכולות, רכישת מיומנות מתוך גישה חיובית – דגשים על המאמץ ולא התוצאה, תכנון אימונים מרתקים, פיתוח גישה ריאליסטית להצלחה – הניצחון אינו המטרה הבלעדית בספורט. הזדמנות לפתח את הכושר הגופני.
מעורבות ההורים
שתי מערכות תומכות בספורטאי – המשפחה והמאמן (ולא הספונסר…).
ישנה חשיבות גדולה לשיתוף הפעולה בין שתי מערכות אלו אשר צריכות לראות את טובת הספורטאי לנגד עיניהן.
דפוסי מעורבות הורים
אופי מעורבות ההורים היא הגורם המרכזי בהצלחת הספורטאי. לא תמיד ההורים מקבלים בהבנה, את העובדה שבנם מושפע מדמות סמכותית, בוגרת – אחרת. (ולכן על המאמן להיות רגיש לכך).
מעורבות חסר של ההורים
הורים שאינם מעורבים בספורט (רואים בספורט 'בייביסיטר') – קשה לקרב אותם לספורט.
הורים שאינם מודעים לחשיבות מעורבותם. (חוסר הבנה על חשיבות מעורבותם ושיתוף הפעולה עם המדריך)
מעורבות יתר של ההורים
הורים מתלהבים – תומכים במדריך, אך ישמיעו את קולם 'בשעת צורך'.
הורים פאנאטים – ספורטאים לשעבר, מתערבים בנושאים מקצועיים ומנתחים הצלחות וכישלונות. שמים דגש רב על התוצאה ולא על המאמץ, או ההנאה. לא תמיד מכבדים את החלטת המאמן. כופים את המוטיווציה שלהם על הילד.
מעורבות אופטימאלית של ההורים
ההבחנה בין המוטיבציה של ההורים לבין המוטיבציה של הילד.
ההבדל בין תפקיד ההורה לתפקיד המאמן.
הורה התומך בילד בכל מצב.
כיבוד מאמץ ולא תוצאות!
עידוד מחשבה עצמאית של הספורטאי.
הורה שמסוגל לכבד את החלטותיו המקצועיות של המדריך.
הורה הדואג לאפיק תקשורת פתוח עם המאמן.
רוכב בגיל נוער רחוק 12 שנה משיא הקרירה שלו
למצולמים אין קשר לכתבה
על ההבדל בין אלוף הארץ לאלוף אירופה
מכאן ואילך אנסה להתמקד בענף האופניים, בראי התחרותי בגילאי ילדים ועד נוער כולל.
תכנון קריירה של רוכב מיקצוען, נקבעת ע"פ הגיל בו יגיע הרוכב לשיאו (כמו כל ענף ספורט אחר).
ממוצע הגילאים באופני הרים (על סמך אליפויות העולם) הוא 27-29 (ג'וליאן אבסלון, האלוף הנוכחי – בן 25 יוצא דופן משאר האלופים). באופני כביש הגיל הממוצע (על סמך ניצחונות במרוצי הטור הגדולים) הוא מעבר לגיל ה-30.
קרי, רוכב אופני כביש בגיל נוער, רחוק 12 שנה משיא הקריירה שלו. מה שאומר שהישגים, או תוצאות בגיל זה אינם רלוונטיים להצלחות בעתיד. ההפך הוא הנכון!
התמקדות בהישגים ותוצאות בגיל צעיר שוחקת את הספורטאי מנטאלית ואינה מתמקדת בדברים החשובים באמת (שיפור סגנון, טכניקה, כוח, מהירות, סיבולת, יכולת מנטאלית ועוד). במילים אחרות כשספורטאי או רוכב אופניים תחרותי מתאמן כמקצוען, הוא יפרוש מוקדם (הגעת להיות מקצוען בגיל צעיר – תפרוש בגיל צעיר).
מאותן הסיבות, הודה המאמן האמריקאי ריק קורפורד שביקר בארץ לפני כשנה (מאמנו של טום דנילסון/ דיסקברי צ'אנל) שהוא כלל אינו מייחס חשיבות לגביעי עולם לנוער. מבחינתו, בגיל נוער הפוטנציאל עדיין גולמי ולא ממומש, לכן הישגים פחות רלוונטיים (קורפורד אימן את לאנס ארמסטרונג הצעיר ואף מוזכר בספרו השלישי – "מלחמתו של לאנס ארמסטרונג").
הקשר הישראלי
הידעתם שאביב טולדנו (IWCC) הגיע באליפות העולם לנוער במקום ה 25, מספר מקומות לפני רוכב גרמני עם נמשים כתומים בשם יאן אולריך ומקום אחד לפני ג'ינגי נוסף – ספרינטר טוב למדיי בשם… סטיוארט אוגריידי (אל תמציאו לי מחקרים אודות הישגים נמוכים של ג'ינג'ים בגילאי נוער..(-:.
עידו סירקין (גם הוא ג'ינג'י) – (טריפל G) בצעירותו, השתתף בבריחת גבורה ביחד עם אקסל מרקס וואן דה ברוקר. סירקין הודה לפני כשנה : "יכול להיות שאם היה לי אז, מישהו שידריך אותי ויגיד לי מתי אני דוחף את עצמי קשה מדי או פחות מדי, איזה תחרויות הן חשובות ואלו לא, היית מראיין אותי בנסיבות אחרות.".
אינני מזלזל בהישגם, בדיוק ההיפך. אבל שוב, הדבר מחזק את הטענה שהישגים בגיל מוקדם אינם בהכרח ערובה להצלחה בגיל בוגר. יש המרחיקים לכת וטוענים שזהו תנאי בסיסי לפרישה מוקדמת ומיצוי חלקי.
מדוע ספורט רכיבת האופניים כל כך קשה? שתי סיבות עיקריות
1) אימונים מפרכים וקשים, הרבה פעמים לבד, 6 שעות ביום.
2) תגמול כספי נמוך (גם כמקצוען ברמות הגבוהות ביותר).
מחקרים שנערכו בשנים האחרונות, גילו ש 86% מהספורטאים האולימפים הגיעו מבית עם רקע סוציו אקונומי נמוך (ד"ר איציק בן מלך – נובמבר 2006 – מכללת זינמן – מכון ווינגייט).
לאנס ארמסטרונג, פלוייד לנדיס, אלכסנדר ווינוקורוב ויאן אולריך לא נולדו עם כפית זהב בפה.
"כאשר אני מסתכל על ספורטאי, אני מנסה להבין מהיכן מגיעה המוטיבציה שלו ומהי תמיכתם של ההורים" – אמר לי לא מזמן מאמן שאינו מתחום האופניים שספורטאים שלו הגיעו לגמרים באליפויות עולם.
ככל שמתקדמים בגיל – ילדים, נערים ונוער, המוטיבציה צריכה להגיע מהספורטאי ולא מההורה.
תמיכת ההורים צריכה להיות ביחס הפוך לגיל הילדים ולרדת עם השנים. חלק מתהליך התבגרותו של ספורטאי (ואדם) הוא להפוך לעצמאי.
על ההבדל בין להתאמן כמיקצוען, לבין להתאמן כרוכב נוער
רוכב נוער אינו מקצוען!
רוכב מקצוען הוא רוכב שמקבל כסף עבור אימונים ותחרויות. כתבות תדמית וראיונות נועדו לרוכבים בוגרים, לא לרוכבים צעירים. הדבר יוצר לחץ עצום על הספורטאים והופך אותם למקצוענים בגיל 15. פרופסור ליזן מבלגיה (בכיר בהתאחדות הכדורגל העולמית – FIBAÒ) ציין שבבלגיה מתקיים שיתוף פעולה בין מועדוני הכדורגל לתקשורת המקומית, כאשר אלה אינם מפרסמים כתבות סיקור אישיות אודות שחקנים צעירים, הכל במטרה למנוע מהספורטאי לחץ מיותר (או מעבר לכך – שקר מוגזם…).
לעניות דעתי, מתן חסות אישית בגילאי נערים ונוער, היא חינוך פסול מיסודו, משתי סיבות:
הסיבה הראשונה, רוכב צעיר ברגע שקיבל חסות הפך למקצוען ובכך שבר את כללי המשחק ההוגנים כלפי חבריו לקטגוריה שאינם מקבלים עזרה. הדבר יוצר ניקור בקרב הרוכבים, בין אלה שקיבלו לבין אלה שלא (על אותו משקל שבקרב המקצוענים – מרבית הרוכבים כן מקבלים תמיכה). הדברים נאמרים עם הסתיגות לרוכבים מעוטי יכולת (באספקת ציוד בסיסי), אולם כאלה רוכבים 'לצערי' אין הרבה בענף האופניים בישראל. במידה והיו, ייתכן וסיכויינו הסטטיסטים להגיע לאולימפיאדה היו עולים (ראה מחקרו של ד"ר איציק בן מלך למעלה).
הסיבה השנייה כפי שהוסבר קודם. רוכב נוער שקיבל חסות אישית, נכנס ללחצים נוספים מצד נותן החסות לספק תוצאות. המיקוד במתן החסות והבאת התוצאות עולה על פני תכנון ארוך הטווח קדימה. בגילאי נערים ונוער צריכים להתחרות בשביל הכיף, כאשר מתחרים ומתאמנים כמקצוענים, אלמנט הכיף יורד.
חולי השדרוג
למצולמים אין קשר לכתבה
חולי השידרוג
לא אחת, התלוננו בפניי הורים של רוכבים צעירים בענף (במשך 3 עונות) על כך שרבים מהילדים שנעמדים על קו הזינוק, מגיעים בכדי לבדוק עם איזה אופניים הגיעו מתחריהם, או עם איזה מעביר אחורי חדש הגיע החבר מהצפון. (לטענתם הילדים הופכים 'לחולי שידרוג' כבר בגיל 13). כבר נתקלתי במודעות מכירה של בני טיפש-עשרה, של אופניים במחיר 20 אלף שקל!!! נערים מתחרים על גלגלי קרבון העולים כמו ארבע זוגות אופניים – היכן הגבול!!!? (האם עדיין מישהו חושב שספורט הרכיבה בארץ הוא ספורט עממי?).
עם זאת, ישנם יבואנים בארץ שמתוך עיקרון אינם נותנים חסויות לרוכבים צעירים בטענה שזהו חינוך רע (לא נעשה עכשיו פרסומת חינם, אפילו לאנשים טובים…)
הורים לילדים ונערים, חייבים להבין שהמאמנים בגילאים אלו הם קודם כל מחנכים!!! ורק לאחר מכן מאמני ספורט !!! ללא עקרונות בסיסיים של כללי משחק הוגנים וחינוך טוב, אין שום טעם לאימונים וקביעת מטרות.
נראה 'שמחלת השידרוגים' בקרב רוכבים צעירים היא יותר מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית – חולת מותגים ועירומה מערכי חינוך.
הורים מפנקים את ילדיהם באמצעות כסף על חשבון האהבה האמיתית שאינם יכולים להעניק מפאת חוסר זמן, או ידע בסיסי. (חינוך טוב ניתן אולי לכמת לכסף במאה ה 21, חינוך מעולה מתוך אהבה כבר קשה).
ההורים צריכים להבין שאינם רק גורמים 'עוול' לענף הרכיבה בארץ בשנותם את כללי המשחק, הם כנראה גורמים עוול לילדיהם, בכך שהופכים אותם לרוכבים ואנשים מפונקים (בספורט מצליחים רק הקשוחים!) ומעבר לכך וחשוב יותר – לכך שיעזבו את תחביב הרכיבה התחרותי. וכשמו כן הוא: תחביב!!! לא מיקצוע!!!
אלמנט חשוב שמנהיג ה-UCI הוא "שהאדם מעל האופניים" (יעקב יהב – איגוד האופניים). דגש מופרז, בעיקר בגיל צעיר, בחשיבות הטכנולוגית של האופניים, תבוא בסופו של דבר על חשבון עליונות הרוכב.
לפני מספר שנים הועלה ב-UCI רעיון לפתוח מקצים תחרותיים לאופניים השוקלות מעל 10 קילו. הדבר יכול להיות מעניין בהחלט במידה ובגיל נערים יגבילו את משקל או עלות האופניים לרוכבים.
קהילת האופניים
מי היא קהילת האופניים?
בחזרה 'לנתון הקסם' ה-86%… אנו צריכים לחשוב שוב, כמי שמנסים להצעיד את הענף קדימה. כמה אחוזים באמת מתוך 200-300 ילדים, רוכבים צעירים מגיעים ממעמד סוציו אקונומי נמוך?
חבר וותיק לרכיבה, אמר לי כבר פעם: "עזוב אלעד, רכיבת אופניים בארץ זה ספורט לעשירים" – הוא אמר זאת בעיקר בהסתמכו על העלות הגבוהה באחזקת האופניים ובמחירי המרוצים. מישהו אחר כבר ציין בפניי לא מזמן שרוכבי אופני הרים זה ה 4X4 של המעמד הבינוני –נוצץ לא פחות, בלי ביטוח וטסט.
קל להעלות הבעיות, אבל מה עם הצעות לפיתרון?
חשיבות ההסבר להורים על 'מעורבות אופטימאלית' בהתקדמות הספורטאי. אנחנו המאמנים צריכים להבין ולהסביר להורים ולספורטאים שמתן חסויות בגיל צעיר, 'ראיונות עומק בעיתונים' וקניית אופניים בעשרות אלפי שקלים, מקדמות את הספורטאי המוכשר בסופו של דבר החוצה מהתחום. (ייתכן והראיונות מקדמות את הקבוצה והאגו של המאמן, אך הדבר בא על חשבון הספורטאי הצעיר ופוגע בו !) מעבר לכך, צמצום קהילת הרוכבים התחרותיים בגיל 12-18 מבחינה סוציולוגית מדללת מתוכה רוכבים, או חשוב מכך ספורטאים אמיתיים שידיהם (או יד הוריהם) לא משגת את מה שקהילה בעלת אמצעים כן יכולה להשיג. חינוך לצניעות ולהסתפקות במועט 'אינה דבר רע מעיקרו'.
מעבר לכך יש להחליט באופן גורף שמתן חסות אישית לרוכבים עד גיל 18 אינה מקובלת מהסיבות שהוזכרו לעיל. בישיבת מאמנים ומנהלי קבוצות בתחילת השנה (2007), כאשר עלה נושא מתן החסויות, היו שטענו כלפיי שאני מנסה כל הזמן 'לרדוף צדק'. אין קשר לצדק! 'הכל אינטרסים מבחינתי'. אינטרס מובהק לקידום ענף הרכיבה ע"י צירופם של רוכבים נוספים.
ראיונות עם התקשורת
מתן הסבר להורים ולספורטאים, אודות הנזק שראיונות ופרסום עלולים לעשות לרוכב הצעיר.
שיתוף פעולה עם המדיה האלקטרונית, באי מתן ראיונות לרוכבים צעירים, למעט במקרים חריגים (נוער שניצח מקצה בוגרים), הראיון יתקיים בתנאים מגבילים (לדוגמה – רק ביחד עם מאמנו של הספורטאי – או סירוב גורף. כאן צריך איגוד האופניים להבין היכן מקומו בקביעת מדיניות בנושא.
הגבלת רמת האופניים
אני ממליץ על הגבלת רמת האופניים לרמת אופני כניסה בלבד בעלות (לדוגמה) של 3000 ¤, עם הגבלת משקל באחריות המאמנים והקבוצות – נושא שכבר הועלה בעבר, לפני כ 3-5 שנים באירועים שונים, אך נגנז ע"י איגוד האופניים.
הגדלת בסיס הרוכבים הצעירים
הגדלת הבסיס התחרותי בגיל הצעיר (9-12) בהכנסת רוכבים מתחרים ללא קליטים במרוצים. כפי שאומרת תורת האימון – הדגש הוא על הטכניקה. (ההבדל בין רוכב קליטים לרוכב פלאטים הוא בערך 10% זמן תחרות). רוכבים מוכשרים בגיל הצעיר ללא קליטים, חוששים להתחרות מכיוון שרואים שהתחרות אינה הוגנת מול רוכבי הקליטים שלא בהכרח מוכשרים (בולטת בכך ליגת בתי הספר באופני הרים, שם מתחרים 'טובי הרוכבים בארץ' בגילאי 13-15 עם קליטים, אל מול רוכבים שרק למדו לרכוב – ללא קליטים – היכן ההוגנות הספורטיבית?).
הצנעת אירועי ליגת המועדונים באופני הרים מבחינת עלות ואופי המרוצים!
ליגות אופני ההרים הפכו ל'מרוצי גביע העולם' לחוצים וצעקניים. רוכבים רבים בחרו בעקבות זאת להדיר את רגליהם מאירועים אלה. הגברת שיתוף הפעולה בין המועדונים וקיום סימולציות מרוץ בתנאים סטריליים תמנע תופעות אלו.
פסיכולוגיה בגרוש יכולה לחסוך הרבה כסף
כאשר נהפוך כולנו למאמנים טובים יותר ולקהילת אופניים תחרותית – אמיתית, נבין שצניעות והסתפקות במועט, אי הרדיפה אחרי מותגים, התעמקות באימונים פשוטים וקשים על אופניים פשוטים לעתים אף ללא מד דופק, חיזוק היכולת והחוסן המנטאלי של ספורטאי, היא הערובה לעומק איכותי וספורטאים ברמות גבוהות.
ההבנה שלנו כמאמנים והעברת תובנה זו הלאה לספורטאים, להוריהם ולקהילת הרוכבים: מקצוענות בגיל מוקדם היא תנאי לפרישה מוקדמת מהתחום, אם בגיל 15 ואם ב-20 ובוודאי רחוק מגיל המיצוי המקסימלי – סביבות גיל 30.
פסיכולוגיה בגרוש יכולה לחסוך הרבה כסף
למצולמים אין קשר לכתבה
סיכום
שמעתי פעם ממאמן אופניים שמעדיף שרוכביו יגיעו לאימוני שבת כשהם רכובים על אופניהם וללא ההורים. אז הוא יכול לדעת בוודאות מה דוחף אותם באימונים (ניתן לומר שבעיניו מעורבות אופטימאלית = מעורבות חסר).
לסיום אני בוחר להביא ציטוט מספרו של דניאל קוייל: "מלחמתו של לאנס ארמסטרונג" בהוצאת מטר. הפעם לא על ארמסטרונג, אלא על פלויד לנדיס הנער, ומעורבות חסר של הוריו. (נקווה באמת שלא השתמש בסמים בטור האחרון)
"פלויד לנדיס גדל בקהילה המנונינטית שמאמינים שדבר האלוהים משתקף באור בוהק ביותר מעל גבי משטחים פשוטים, לא מהוקצעים ולא מיופייפים…חיים בקהילה נוצרית סגורה, אשר החליטו לבנות לעצמם חיים של עבודה קשה וענווה, ומעל הכל – ניתוק מהעולם…
לאחר שלנדיס הנער החל להתרחק מחיי הקהילה, בעקבות מרוצי אופניים שנמשך אליהם כנער, לקחו אותו הוריו לשיחה… הם היו חייבים להביא לידיעתו – שנשמתו מוטלת על הכף. "היתה לי ברירה", אמר פלויד. "אתה יכול לרכוב ולהישרף בגיהינום לנצח, או לא לרכוב – היי, זאת בחירה שלך". הוא המשיך לרכוב. הוא רכב אחרי הלימודים והוא רכב כשסיים לעבוד במכולת. כשהגיע פלויד לגיל שבע עשרה עלתה במוחו של אביו תוכנית שנועדה להרחיק את פלויד מהאופניים. הוא הטיל עליו שורות אינסופיות של מטלות: לצבוע בניין, לנקות את המוסך, לעזור בהטלאת המצנן של המכונית, גרסת פנסילבניה הכפרית למטלותיו המפרכות של הרקולס, שבסופן תש כוחו של פלויד והלילה ירד. אז לנדיס רכב בלילה. הוא מצא פנס ראש והתעטף בשכבות של בגדים נגד הקור – חמש שכבות בחורף, ומעליהן כובע מצחייה כתום. הוא פיתח שיטה לשמירה על רגליים יבשות: גרביים, שקיות ניילון, גרביים, נעלי הטניס הזולות שלו ושכבה סופית של שקיות. הוא קרא איפה שהוא שרוכבי צמרת רוכבים שמונה מאות קילומטרים בשבוע והחליט לעשות כמוהם, ותוכנית האימונים הזאת השאירה אותו ער עד שתיים או שלוש לפנות בוקר, בתנאי מזג אוויר שהגיעו לפעמים לעשרים ושלוש מעלות מתחת לאפס. "בעצם אמרתי לכו להזדיין, אני עוד אראה לכם מאיפה משתין הדג" אמר לנדיס.
"אני אוהב את ההורים שלי – הם אנשים טובים. אבל הייתי נחוש לצאת משם, וידעתי שהאופניים הם הדרך היחידה שלי החוצה".
לתגובות
[email protected]
או לדיון פורה – בקומונת מומנטום
כאן
תגובתו של המאמן נתי ים למאמר. כאן
(אשמח במידה ומאמנים אחרים בארץ, יוכלו לתת את תגובתם למאמר, אותם נפרסם כאן)
לחיי הדור הבא של רוכבי האופניים
למצולמים כמובן שאין קשר לכתבה
