כחלק מההכנות למרוץ השליחים י-ם לים, נפגשת חלק מקבוצת הנשים "פינוקיו חכה לי" להיכרות וריצה משותפת. לחלקן זו חוויה ראשונית של ריצה בשטח, בגשם ובקור. לבנת פרקר משתפת אותנו בחוויות ריצת שבת בוקר, על הקשיים ובעיקר על הכיף שנותנת הריצה
מאת:לבנת פרקר
השעון מצלצל, החדר חשוך, השעה 06:30. אני מתעוררת ומנסה להבין איזה יום היום. משהו בראש אומר לי שמשום מה אני בכלל אמורה להמשיך לישון והשעון הופעל בטעות. לאט לאט אני נזכרת שבלילה התעוררתי מהגשם וחשבתי לעצמי כמה כיף להתכרבל מתחת לשמיכה החמה. ואז הבנתי שאין פה שום טעות ואני יכולה להכחיש כמה שאני רוצה, אבל אני האחראית הבלעדית לצלצול השעון המוקדם, ולמרות ששבת, ולמרות שמחוץ לחדר השינה יש רמזים שהחורף עוד איתנו במלוא הכוח, זו בדיוק השעה לקום. בנות "פינוקיו חכה לי", או יותר נכון מחצית הכוח, נפגשות היום לריצה משותפת יחד בסינגלים של קיבוץ געש כחלק מההכנה שלנו למרוץ השליחים י-ם לים.
"בוקר טוב עולם, מה שלום כולם?" שר פינוקיו, ואני אוסיף שבת שלום. שבת בבוקר, יום יפה, אני קמה מהמיטה להרתיח את המים בקומקום בשביל כוס קפה, עוד מספיקה להדליק את המערכת בכדי להוסיף קצב לבוקר המנומנם הזה, בדרך מחדר השינה למטבח מציצה בחלון הגדול של פינת האוכל והמראה מאשש את השערתי – חורף, ביג טיים חורף!
הקומקום החשמלי פועל וזו הזדמנות מצויינת למקלחת זריזה בכדי להתעורר ולחמם את הגוף, ועכשיו השאלה שכל בחורה שואלת את עצמה (גם בחורות שיוצאות סתם לרוץ): מה ללבוש? "מה הבעיה?" ישאל כל גברבר מצוי, ועל זה יוסיף הרץ המצוי "מה זה משנה?", בגדול, נעלי ריצה, מכנסיים וחולצה. בגדול צודקים, פרקטיים. נזכרת שקבענו להצטלם כל צוות "פינוקיו חכה לי", וחוץ מזה אני מזכירה לעצמי שיש גשם, רוח, קר וחורף בחוץ. בסוף מחליטה על טייץ ארוך שחור ומרזה (חשוב מאוד), חולצה קצרה בצבע טורקיז ומעליה מעיל רוח אף הוא באותו הצבע, כמובן שכל הפריטים של אדידס. לא שוכחת לשים את חגורת הדופק של הסונטו. בהתלבטות בין 4 זוגות נעלי הריצה נופלת בסוף ההחלטה על ASR9 של ברוקס השילוב האולטימטיבי בין שטח לכביש, נכון גם הם בטורקיז, ואיך אפשר בלי כובע המצחיה השחור של אדידס. השעון על היד וזהו, אני מוכנה.
דילמת הביגוד נפתרה. תוך כדי התלבשות אני מכינה ספל קפה שחור ומצרפת לצידו 2 תמרים לאנרגיות חיוביות של בוקר. פתאום הווטסאפ מצייץ…או הו, מי כבר מבטלת את ריצת הבוקר שלה? הודעה מלילך: "הגבעות הכי יפות בגשם (וגם יותר קל בחול רטוב)" חותמת בסמיילי עם חיוך זדוני. ואני בכדי לא להכניס רעיונות לאף אחת לראש ממהרת לענות: "אני יוצאת עוד מעט, בוקר טוב", לא עוברת שניה וזמירה עונה: "וואלה… אתן רצות בגשם?? לא מעדיפות לחכות קצת שתצא השמש?" , ממהרת לענות: "אני כן", זאת אומרת אני רצה. זמירה בניסיון נוסף פונה לנגה: " נגה, גם את רצה בגשם?" ואני ממהרת לענות:" לא תהיה שמש היום, יהיה גשם לסירוגין"). זמירה ממשיכה למחות נגד הגשם, ולילך כבר מוציאה מקולקציית הציורים של הווטסאפ ציור של שפן. זמירה מודה שנכנס בה שפן קטן, והייתה אתמול מסיבה, והגשם שוב הגשם, מתחבטת. ואז נזרקת לאוויר השאלה: "כמה רצים?" לילך כהרגלה מרגיעה ומעדכנת שנרוץ כמה שנוכל ויהיה כיף, זמירה מתרצה ומודיעה שהיא בדרך. נגה מודיעה שאצלה (בצורן) גשם, ומיד מרגיעה שהיא ובעלה בדרך, טפשים ואופטימיים, לילך מאיימת על נגה שחסר לה אם היא מבריזה ומי שמכיר את לילך, יודע שאסור להתעסק איתה.
יוצאת מהבית, הכפר (ויתקין) כולו רטוב מהגשם שירד בלילה, נוסעת בכביש החוף, השמים שחורים, גשם יורד, זה אמיתי? אני מבררת עם עצמי את העניין, שבת בבוקר, גשם וקר תחזרי למיטה יא משוגעת. הגשם מלווה אותי לאורך כל הנסיעה.
מגיעה לגעש, פוגשת את לילך, בעלה והילדים, אותם כבר הכרתי באילת אצל דגנית כאשר התלוויתי לרותי בתחרות הישראמן. זמירה מגיעה ראשונה ואחריה נגה, התרגשות קטנה של היכרות, חילופי חיבוקים. סידורים אחרונים של לבוש, ואיך אפשר בלי תמונה משותפת שלפני יציאה.
זהו, מתחילות, רגע, השעון, דווקא עכשיו דווקא היום השעון שלי לא מוצא לווין, מתחילות בלי שהשעון שלי מאופס, לילך מפעילה את אפליקציית הריצה שלה בסמארטפון ותוך 3-4 דקות גם השעון שלי מתרצה ומתחיל לעבוד. בני הזוג של נגה ושל לילך רצים איתנו ומהר מאוד אנחנו מתפצלים, נשארנו יחד4 בנות – זמירה שמתלווה אלינו כהכנה למרתון ת"א במרץ ותלווה אותנו במרוץ בי-ם לים, נגה שמתחילה את צעדיה הראשונים בעולם הריצה, לילך – שהגיעה מהגלבוע לעשות את השבת במרכז ואני, רצות לנו בסינגלים החוליים של געש. מתרגשות מהפריחה, מהנוף מהירוק, מהביחד, מהחוויה. בדרך לא שוכחות לקטר קצת בעיקר בעליות החוליות, לקשקש הרבה, להצטלם ובעיקר להנות. ריצה ראשונה ביחד, חבורת "פינוקיו חכה לי". לאחר סיבוב חוזרות לקיבוץ, מסתבר שיש פער בין השעון שלי לאפליקציה של לילך, בהמשך היום תעדכן לילך שחוסר ההתאמה נמצא וכי הספורט טראקר התחיל את המסלול שלנו בתוך הים והוסיף לנו חצי ק"מ.
מתיחות, חיוכים, וארוחת בוקר משותפת של כולם. שבת שלום פינוקיו!!!
25.2.2013
לבנת פרקר – בת 39, רווקה, גרה בכפר ויתקין, בעלת תואר שני בשיטות מחקר הערכה ומדידה, עוזרת אישית של מיכל דליות, רצה מתחילה ושואפת ליותר.
