התמכרות לריצה נשמעת מוזרה להמון אנשים שאני פוגשת. לא מעט מרימים גבה כששומעים איך אנחנו בוחרים לבלות את הזמן הפנוי שלנו, ואין ספק שאנחנו מקדישים לכך המון מהזמן הפנוי שלנו, ולפעמים גם מוותרים על שעות שינה, בעיקר לפני תחרויות בשביל האימונים.
אני אגב יכולה להזדהות עם אותה הרמת גבה, עד לא מזמן הייתי בן אדם נורמלי כזה גם. כשבעלי היה אומר לי בואי נצא ביחד ל-5 ק"מ כאן בשכונה, הייתי בקושי רב מצליחה לסיים אותם אדומה ומתנשפת, ולפעמים גם מקללת…
אבל מבלי שאני אפילו אאמין בעצמי, הצלחתי להיסחף לתוך העולם הזה, בזכות, ויש שיגידו בגלל, השיגעון של בעלי. והרבה בזכות זה שהוא האמין בי.
עמי בעלי כבר שנים מכור לתוך העולם הזה של הספורט ובעיקר הריצה. אחד הדברים שחשוב לציין עליו שהוא בן אדם מאוד הישגי ותמיד ישאף למצוא אתגר חדש להתכונן אליו. מה שמדהים בעיניי עוד יותר אצלו, שריצה מעולם לא הייתה המקצוע שלו. הוא עובד במשרה מלאה בתור בעלים של בית דפוס, אבל זה לא עצר אותו מלחקור וללמוד דברים לעומק. הוא הכיר, חי ונשם את עולם הריצה במשך שנים, התכונן לבד לתחרויות, בנה לעצמו תכניות אימונים, וממש למד לעומק על כל ההיבטים הנדרשים כדי להשתפר בריצה.
עמי ורויטל לביא | צילום: פרטי
המגמה הייתה תמיד למצוא איך אפשר עוד קצת להשתפר, אך אפשר להביא את הגוף עוד יותר לקצה. וככה יצא שמתחרויות נאמר עוד יחסית סטנדרטיות של חצי מרתון, הוא התגלגל הלאה למרתון, לא נעצר שם והמשיך להתחרות בריצות שטח מגוונות: 33 ק"מ בסובב עמק, משם לתנ"ך תש"ח 52 ק"מ, אח"כ 70 שוב בתנ"ך תש"ח, משם עבר לכמה מקצים הזויים של 100 ק"מ בסובב עמק ו-100 ק"מ בתחרות 24 צ'אלנג'. למרות שזה לא המקצוע שלו בלא מעט תחרויות הגיע במקומות מאוד מכובדים, מקום 5 בריצת 100 ק"מ בסובב. ומקום 2 בתחרות ה-24 צ'אלנג'.
ואז לפני כ-3 שנים, במהלך אימונים למרוץ הבא שכלל 120 ק"מ בשטח קשוח, התחילו כאבים חזקים ברגל. בגלל שסף הכאב שלו יחסית גבוה, בהתחלה עוד התעלם וניסה להמשיך, אבל מהר מאוד הבנו שזה לא כאב רגיל של פציעת ספורט ושמנוחה טובה לא תספיק הפעם כדי להתאושש.
לאחר מספר בדיקות שלקחו לא מעט זמן קיבלנו את האבחנה שמדובר על AVN, שזה אם נסביר בקצרה – נמק של העצם. למעשה מדובר על פגיעה בכלי דם שגורמת לכך שלא מגיע חמצן לעצם, במקרה הזה למפרק הירך, וגורמת לפגיעה מבנית בעצם ולהרס המפרק באופן בלתי הפיך.
עמי ורויטל לביא | צילום: פרטי
בשלב הזה כבר היה ברור שלא רק שהרישום למירוץ 120 ק"מ מבוטל, אלא האפשרות לחזור לרוץ בכלל מבוטלת. אני לא אכנס לתיאור של גודל המשבר, כי הקוראים שלנו מבינים היטב מה זה אומר לאדם שמכור לריצה לוותר על הכל ביום אחד.
בהזדמנות הזו שיש לי אני דווקא רוצה לתאר כמה גאווה יש לי באדם הזה שהתרומם מתוך המשבר והחליט לעשות מעשה, במקרה שלו הרבה יותר ממעשה אחד. ראשית, הוא לא ויתר לעצמו ועל הספורט, ובחר בספורט שכן מותר לו לעסוק בו – האופניים. גם כאן כמו בכל תחום אחר חקר ולמד ובדק והגיע לאקסטרים רכב מרחקים עצומים וחיפש עוד ועוד אתגרים. לאחר מכן החליט ללמוד באופן מעמיק את תחום השחייה. עשה קורסים, לקח שיעורים, חקר ולמד וחיפש דרכים להשתפר.
עמי לביא. לא ויתר על הספורט | צילום: צלמי שוונג
במקביל' התחיל לאמן אותי לריצות ארוכות. עד לאותו זמן הייתי בתוך הבועה הנוחה שלי של 10 ק"מ, אחר כך עשיתי מספר חצאי מרתון (הרבה יותר ממה שאני יכולה לספור), אבל הפחד עצר אותי מלהמשיך למרתון מלא. משהו בנחישות שלו סחף אותי ללכת בעקבותיו, ולמרות ש"קיללתי" אותו הרבה, הקשבתי לו ולטיפים שלו, לאט לאט זה ממש קרם עור וגידים לכדי תכנית שלמה למרתון הראשון שלי, מרתון תל אביב.
אני מרגישה אותו איתי בריצה, וזה נותן לי דרייב להמשיך, במובן מסוים אני ממש מרגישה שדרכי הוא גם מגשים עדיין את עצמו בתחום הריצה. באוקטובר 2022 כבר עשיתי את המרתון השני שלי, הפעם במינכן (עם משלחת גדולה של רצים מישראל לציון 50 שנה לרצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן). בשלב הזה החלטנו שאנחנו רוצים למצוא אתגרים משותפים שנוכל ללכת אליהם ביחד.
רויטל לביא במינכן לאחר המרתון | צילום: פרטי
בשנה שעברה עשינו ביחד בזוגות את מקצה חצי איש ברזל בישראמן. כמובן הוא בשחייה ובאופניים, ואני ממשיכה לריצה. הייתה חוויה מדהימה ומספקת אבל כבר הבנתם שיש כאן מוטיב חוזר. לא הסתפקנו בזה והגענו השנה לישראמן למקצה זוגות 226. הלכנו על האתגר המלא.
אני קופצת לרגע לסוף המשמח – סיימנו ואפילו הגענו לפודיום – מקום שלישי בקטגוריות זוגות 226. התרגשנו מאוד לעלות על הבמה באמת שזה רגע שקשה לתאר במילים. אבל בדרך לפודיום עברו לא מעט משברים, מי שמכיר את התחרות יודע שזה ליפול ולקום לאורך כל הדרך.
עמי ורויטל לביא על הפודיום בישראמן | צילום: פרטי
הים היה קשוח מהרגיל, הרוחות היו חזקות באופניים, ובריצה מספיק שאציין את הרגע המותח, ממש לקראת סוף התחרות בק"מ ה-39, כאשר מרוב עייפות כנראה וחוסר ריכוז נמרחתי על הפנים ונפלתי. לקח לי כמה דקות טובות להתאושש ולהבין שאני על הריצפה. ממש במרחק נגיעה מהסיום.
אנצל את ההזדמנות להודות כאן גם לדניאל שיטרית, שעבר שם מולי ועצר לעזור לי ולגרום לי להתאושש ולהבין שאני מסוגלת לסיים. באמת חלק אדיר מהכיף בספורט הזה זה לראות את הערכים ואת האנשים המדהימים שמגיעים להשתתף בתחרויות האלו.
ידעתי עמוק בפנים שאחרי כל מה שאני ובעלי עברנו, אין שום מצב שאני נותנת לו לחכות לי שם ולא להגיע לכניסה המשותפת שלנו לשער הסיום. בעלי חוגג היום (חמישי) יום הולדת 43, ואני רוצה לומר לו כאן מול כולם כמה אני גאה בך – למדתי ממך מהי נחישות ודבקות במטרה. אני מאמינה שבזכות הספורט והתחרות יצאנו קרובים ומחוזקים יותר מתמיד.
משפחת לביא עם הגביעים מהישראמן | צילום: פרטי
